×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. תהליםTehillim
  2. משליMishlei
  3. איובIyyov

  4. שיר השיריםShir HaShirim
  5. רותRut
  6. איכהEikhah
  7. קהלתKohelet
  8. אסתרEsther

  9. דניאלDaniel
  10. עזראEzra
  11. נחמיהNechemyah
  12. דברי הימים אDivrei HaYamim I
  13. דברי הימים בDivrei HaYamim II
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃
    Where has your beloved gone, O you most beautiful among women? Where has your beloved turned that we may seek him with you?
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אֲתִיבוּ נְבִיַּיָּא כַּד שְׁמַעוּ תּוּשְׁבַּחְתָּא דַּיָי מִפּוּם כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל וְכֵן אֲמַרוּ עַל אֵידֵין חוֹבָא אִסְתַּלַּקַת מִבֵּינַיִךְ שְׁכִינְתָא דַּיָי אַתְּ דְּשַׁפִּירָן עוּבָדַיִךְ מִכָּל אוּמַּיָּא וּלְאָן אֲתַר אִתְפְּנִי רְחִימִיךְ בְּאִסְתַּלָּקוּתֵיהּ מִמַּקְדְּשַׁיִךְ אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבִין וּמָרוֹדִין וְאַשְׁתַּדּוּר דִי אִשְׁתְּכַחוּ בִּי אָמְרִין נְבִיַּיָּא כְּעַן הֲדַּרִי בִּתְיוּבְתָּא וּנְקוּם אַנְתְּ וְאַנַּן וּנְצַלֵּי קֳדָמוֹהִי וְנִבְעֵי רַחֲמִין עִמִּיךְ.

    פרשה ו

    [א] אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, מִמִּצְרַיִם לַיָּם, לְסִינַי, אָנָה פָּנָה דּוֹדֵךְ. מַה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מֵשִׁיבָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מַה טִּיבְכֶם שׁוֹאֲלִים עָלָיו וְאֵין לָכֶם חֵלֶק בּוֹ, מֵאַחַר שֶׁנִּדְבַּקְתִּי בּוֹ יְכוֹלָה אֲנִי לִפְרשׁ מִמֶּנּוּ, מֵאַחַר שֶׁנִּדְבַּק בִּי יָכוֹל הוּא לִפְרשׁ מִמֶּנִּי, כָּל הָן דְּהוּא לְגַבִּי הוּא אָתֵי לֵיהּ.
    אנה הלך דודך – ביום שנאמר ויבן מזבח תחת ההר (שמות כ״ד:ד׳). שהיו ישראל סבורים [שהר] סיני קדושת עולם ולא היה אלא קדושת שעה.
    אנה הלך דודך – בשעה שנכנסו אויבים למקדש היו מטיילים בו ארוכות וקצרות והיו אומרים לישראל היכן הוא אלהיכם דודי ירד לגנו זה גן עדן אצל הצדיקים.
    אין ד׳הב ודידך, יא גמילה פי אלנסא, אין ולא כ׳לילך, נבתג׳יה מעך.
    היפה בנשים! לאן הלך האהוב שלך? לאן פנה ידידך ונחפש אותו יחד אתך?
    וענין אנה הלך דודך, שהיה לאומה חשבון הגלות שבעים שנה, וכאשר נגמרו אמרו הצדיקים דודי ירד לגנו, הכונה בכך שקרב הזמן שישרה שכינתו במקדשו.
    ואמרו לרעות בגנים, עזרא ונחמיה ומספר אנשי עם ישראל.
    ואמרו ללקוט בשושנים, הם המעטים אשר נתלקטו אחר הפזור שנ׳ כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב סד),
    ואז נענתה האומה לעבודת ה׳ ואמרה דודי לי ואני לו, ורמז על כך באמרו ועתה נכרת ברית לאלהינו (שם י, ג). והנה הזמר עד כה ענין מרד האומה ומריה, ודורות הצדיקים שבהם, והרשעים, ודוד החרבן, ותפלת הנביאים בגלות, ותיאר את האומה בתפלתה לפני ה׳ יתעלה, וההוד והחסר שבשיבת ישראל בבית השני במתי מעט, וגילוי בריתו בכל עת וזמן.
    אנה הלך דודך – מְאַנִּים ומקנתרין האומות את ישראל: אנה הלך דודך – למה הניח אותך עזובה אלמנה.
    אנה פנה דודך – כשחזר והשרה רוחו על כורש, ונתן רשות לבנות הבית והתחילו לבנות, באו ואמרו להם: אנה פנה דודך – אם חוזר הוא אליך נבקשנו עמך, כעיניין שנאמר: וישמעו צרי יהודה ובנימן כי בני הגולה בונים היכל וגו׳ ויגשו אל זרבבל וגו׳ נבנה עמכם כי ככם נדרש לאלהיכם (עזרא ד׳:ב׳). וכוונתם לרעה כדי להשביתם מן המלאכה.
    Where has your beloved gone – The nations taunt and provoke Yisroel, "Where has your Beloved gone?⁠" Why has He left you abandoned like a widow?⁠1
    Where has your beloved turned – When He returned and rested His Spirit upon Coresh, and he granted permission to build the Beis Hamikdosh, and they began to build, they [the nations] came and said to them, "Where has your Beloved turned?⁠"2 If He is returning to you, we will seek Him with you, as the matter is stated, "Now the adversaries of Yehudah and Binyamin heard that the people of the exile were building a Temple, etc. And they approached Zerubavel, etc., 'Let us build with you, for, like you, we seek your God, etc.⁠"3 But their intention was sinister, [and] in order to stop them from the work. And they replied–
    1. Alternatively, where has He gone? (Gra)
    2. Alternatively, what does He occupy Himself with now? (Gra)
    3. Ezra 4:1-2.
    אנה הלך דודך היפה בנשים – אומ׳ אומות העולם לישראל הואיל ואלהיכם גדול מאד ותורתכם כל כך אם כן למה הניח אתכם ביד האומות אם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים והוא מלא העליונים והתחתונים שנאמר לי״י אלהינו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. ועתה הניח אתכם כל זה הזמן.
    ונבקשנו עמך – אם יגאל אתם אנחנו מקריבים לעבודתו כמותכם שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י״י מי גר את עליך יפול. ואו׳ נלכה עמכם כי שמענו כי אלהים עמכם.
    (א-ג) והן משיבות לה אחרי אשר שמעו את שמע שבחו: אנה הלך ופנה ונבקשנו עמך – להשיבו אלייך.
    והיא משיבתן: דרכו ומנהגו לרדת לגנו ופרדיסו אצל ערוגת הבושם, לרעות צאנו בגנים וללקוט שושנים משם.
    ועל כל זאת אשר נתרחק דודי מעלי. הנני ידידתו, והוא ידידי הרועה בשושנים את צאנו, ובאחרית הימים ישוב עוד אלי.
    דימיון לכנסת ישראל המעונה ומשועבדת בעול גלות, ואומרת לאומות העולם: העידו ביא ליום הדין והמשפט בצרותי ואנחותי אשר לקיתיב וסבלתי בשביל אהבתו של הקב״ה.
    והן משיבות לה: מה יש לך עוד על אוהבך, הסירי את לבך מעליו ותהי כמונו, והידבקי ביראתינו. ומדוע אתג סובלת עול קשהד בעבורו, ומה ראית ומצאת בו.
    והיא משיבתן: מימי קדם הפליא לי את נפלאותיו וחסדו עמדי, ועל כן לא אשכחהו. כי כאשר הוציאני ממצרים ונראה על הים בעבורי גיבור ואיש מלחמה ללחום את מלחמתי, דגול וניכר היה בצבאות חיילותיו אשר ירדו עמו לכבודו, ואחרי כן קירבני אליו למען אהיה לו לעם והוא יהיה לי לאלהים, ונתן לי תורתו המשולה למיםה ודבש וחלב. וציוני חוקים נעימים כבשמים, עם עשרת הדברות באהבתו ובחמלתו בשמחה וטוב לבב, ונתן לי הלוחות כתובות מכתב גלילי ידיו. ונראה אליו בשעת מתן תורה בכבודו, ותחת רגליו ראיתי מעשה לבנת הספיר, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל וגו׳ (שמות כ״ד:י׳). והוא רם ותלול, גבוה ונישא על כל הרמים ועל כל הנישאים, על מלחמת סיחון ועוג ושלשיםז ואחד מלכים, עד אשר שמעו לקצוי ארץ, ונודע שמו בגוים, וחמדוח לבטוח בו ולישב בצילו, כי רבים מעמי הארץ מתייהדים1 להשתחוות לפניו בהר הקודש בירושלים.⁠2 ועל אלה וכאלהט אשר הראני את כבודו ואת גודלו, לא אסירי תומתי ממנויא ללכת אחרי אלוהים אחרים לעובדם. ואומות העולם משיבות:⁠יב אחרי אשר נודעה גבורתו בגוים, הגידי נא לנו איפא הלך, ונבקשנו עמך, וגם אנחנו נהיה לו לעם, ונדרוש ככם אליו. כעיניין שמפורש בעזרא שרצו האומות לסייע עם ישראל בביניין הבית, וישראל השיבום: לא לכם ולנו לבנות הבית (עזרא ד׳:ג׳) ביחד, כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו (תהלים ק׳:ג׳), ועל כן לבדנו נבנה הבית, הכל מפורש בספר עזרא.
    יג
    1. השוו לשון הפסוק באסתר ח׳:י״ז.
    2. השוו לשון הפסוק בישעיהו כ״ז:י״ג.
    א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: העידובי.
    ב. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: לקיתי בכפליים. בכ״י המבורג: לקחתי.
    ג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג חסרה מלת ״את״.
    ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: קמים.
    ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג, סואב: לימים.
    ו. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: אף.
    ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שלשים.
    ח. כן בכ״י סנקט פטרבורג (והשוו שיר השירים ב׳:ג׳). בכ״י המבורג: ואמרו. בכ״י בודפשט, סואב: והגון.
    ט. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ובאלה.
    י. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הסיר.
    יא. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: ממני.
    יב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת: משיבות.
    יג. בכתבי יד מופיעים כאן (לאחר השלמת ביאור העניין של ה׳:ח׳ – ו׳:א׳-ג׳) ביאורי המונחים שבפסוקים של ה׳:י״ד-ט״ז.
    (1-3) After they hear all of his praises they reply to her and ask: WHITHER HAS YOUR BELOVED GONE? – and turned, let us seek him with you to return him to you.
    She answers them, "It is his habit and custom to go down to his garden and grove, near the beds of spices, to pasture his flock among the spices and to collect the lilies from there.
    Even though he has gone away from me I am his beloved and be is my beloved. He who pastures his flock among the lilies will eventually [lit. in the end of days] return to me again.
    The allegorical meaning of these verses [5:8- 6:3] refers to the Assembly of Israel. Afflicted and enslaved by the yoke of the exile, she says to the nations of the world, "Give testimony on my behalf on the day of [final] judgment and justice when I will go forth from my misery through which I suffered because of the love of the Holy One for Israel.⁠"
    They [the nations] respond to her saying, "What more have you to do with your loved One? Turn your heart away from Him and be like us, cling unto our faith! Why suffer the yoke of enemies because of Him? What do you see in Him? What do you find in Him?⁠"
    She answers them saying, "Since ancient times He has performed wonderful deeds on my behalf and His love has been with me. Surely I will not forget Him for He took me out of Egypt and appeared at the [Reed] Sea for me as a warrior, a man of war ready to fight my battle (Exod. 14:30 ff.). He was preeminent, standing out from among the host of His warriors who had descended [from Heaven] for His glory. Afterwards He brought me near to Him so that I might be his nation and that He might be my God. He gave me His Torah, which is likened to eternity and honey and milk.⁠1 He commanded me with laws as pleasant as fine spices, including the Ten Commandments, out of His love and mercy, out of joy and generosity He gave me the Tablets of the Covenant written by His own hands. He appeared in all His glory at the giving of the Torah, and I saw beneath His feet a pavement of sapphire as it is written: "under His feet there was the likeness of a pavement of sapphire" (Exod. 24:10). He was exalted, lofty, elevated above all of the exalted ones because of His victory over Sihon and Og (Numb. 21:21-35) and the thirty-one kings (Joshua 12:7-24). His name became known in every corner of the world, among all the nations and they, too, pledged their trust in Him and [their desire] to sit in His shade (i.e., protection). Many nations will convert [to Judaism] in order to worship Him upon His holy mountain in Jerusalem. Because of these and those things in which He has shown me His glory and greatness, I will not be disloyal to Him nor will I go after other gods to worship them.
    The nations now say: "Now that His might is known among all the peoples tell us, please, where he has gone. Let us seek Him with you. We, too, will be His people, we, too, will seek Him.⁠" It is like that which is reported in the book of Ezra, where the nations wanted to aid Israel in rebuilding the Temple but Israel said to them: "It is not for you and us to build a house to our God together (Ezra 4:3). We are His people and the flock that He herds, and therefore we, alone, will build the House. This incident is told in the book of Ezra.⁠2
    1. The phrase "milk and honey" or, as in this case, "honey and milk", is common in the Bible although it generally alludes to the bounty of the land of Israel. While an allusion to the land of Israel would be chronologically out of place here, the phrase alludes to the enumeration of God's benefits.
    2. The lexical interpretations of the terms in 5:14-16 (brought there) appear here in the manuscripts.
    והם משיבות לה: הואיל שכך הוא נאה, הגידי לנו אנה הלך ונבקשנו עמך.
    אנה הלך דודך שאת מבקשת? כי אנו לא ראינוהו.
    ונבקשינו עמך. אם את חוזרת אליו, גם אנו נתפלל ונבקשינו עמך.
    אנה הלך דודך – לאחר ששמעו ריעותיה מעלותיו, אמרו לה: אנה הלך דודך ונבקשנוא עמך – כי ראוי הוא לבקשו, ואנחנו מתאוות לראותכם יחד, מאחר שהוא יפה באנשים וגם את יפה בנשים וזיוג יפה הוא.
    א. כן בפסוק. בכ״י: ונבקשהו.
    אנה הלך דודך...אנה פנה דודך כלומר האומות אשר אינן מבינות את אמיתות העניינים האלה אומרות לנו: אם אין לו תכונה כמו שאמרתם, הרי שאי אפשר לדעת לאיזה כיוון יש לפנות ולבקש אותו שם, ואם אין זה כך הודיעו לנו באיזה כיוון ומקום הוא, וכיצד עזב אתכם והלך בעוד שאתם אומרים שאתם אומתו ועמו ונבחריו. הם [בני ישראל] עונים להם בלשון פיוטית: הוא נמצא בדרגה הגבוהה ביותר של השלמות, והמדרגה הנשגבת והרחוקה ביותר ובמשכן המאושר ביותר, אך זה מבחינת העליונות גדולת המדרגה [שלו], לא מבחינת שהייה במקום.
    אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך – זה על צד הנמשל להורות שכל כחות הנפש כבר נכנעו לעבודת השכל הכנע שלם ולזה חשקו כולם לבקשו.
    אנה הלך דודך היפה בנשים – המלאכים הנקראים בנות ירושלים היו אומרים לכנסת ישראל, אנה הלך דודך כנסת ישראל הנבחרת באומות, שאנו רואים אותך עזובה ממנו: ויש לך להתאבל על הפרדו ממך, בהיותו כ״כ גדול כמו שאמרת, דעי אנה פנה ונבקשנו עמך, כי גם אנו צריכים להשפעתו, או יר״ל נעזור לך לבקש אותו.
    וכלן הודו ואמרו שהדין עמה אלא שהן שואלות: אנה הלך דודך – לבקשו עמה.
    [דברי האומות לישראל]:
    אנה הלך דודך. אמרו האומות, מה היה לו שסילק שכינתו ממך: אנה פנה. בהסתירו פניו1: ונבקשנו עמך. כאמרם (עזרא ד ב) ׳נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלוקיכם׳2:
    1. ׳אומרים אומות העולם לישראל, הואיל ואלהיכם גדול מאד, ותורתכם כל כך, אם כן למה הניח אתכם ביד האומות׳ (לקח טוב). ואמרו ׳אנה הלך׳ על סילוק השכינה, ו׳אנה פנה׳ על ההשגחה והשמירה, ׳פנה׳ הוא להפנות פנים, והיינו שהפנה פניו מהם (ראה ספר השרשים ׳פנה׳). ומדבר כאן על גלות בבל שהיה אז הסתר פנים, כמו שאמרו בחולין (קלט:) ׳אסתר מן התורה מניין, אנכי הסתר אסתיר פני׳ (ר״י קופרמן).
    2. כך אמרו אויבי וצרי ישראל כאשר עלו ישראל מבבל לבנות את בית המקדש, שברצונם להצטרף אליהם בבנייה. וכעי״ז כתב רש״י: ׳אנה הלך דודך - מְאַנים ומקנטרים האומות את ישראל, ׳אנה הלך דודך׳, למה הניח אותך עזובה אלמנה, אנה פנה דודך - כשחזר והשרה רוחו על כורש ונתן רשות לבנות הבית והתחילו לבנות באו ואמרו להם ׳אנה פנה דודך׳, אם חוזר הוא אליך נבקשנו עמך, כענין שנאמר ׳וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל וגו׳ ויגשו אל זרובבל וגו׳ נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם׳ וגו׳, וכוונתם לרעה כדי להשביתם מן המלאכה, והם משיבים, דודי ירד לגנו - ציוה לנו לבנות היכלו, והיה שם עמנו וכו׳, ומה שאתם אומרים לבקשו עמנו ולבנות עמנו, אני לדודי ולא אתם לו, ולא תבנו עמנו, כעניין שנאמר (שם פסוק ג) ׳לא לכם ולנו לבנות בית אלקינו׳, ואומר (נחמיה ב כ) ׳ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם׳⁠ ⁠׳. וראה מש״כ כאן האלשיך.
    אנה – להיכן כמו אנה אלך מרוחך (תהלים קל״ט:ז׳).
    אנה הלך דודך – כאשר שמעו הנערות אמריה כי נעמו, אמרו לה את היפה בנשים אם לא מצאת את דודך בעיר, אמרי נא להיכן הלך ולהיכן פנה, רוצה לומר אנה דרכו ללכת ונלך עמך לבקשו במקום ההוא כאילו תאמרנה אם את מתפחדת ללכת יחידי נלכה גם אנו בחברתך. והנמשל הוא כאילו יאמרו האומות אם הדבר כן הוא אמרי לנו היכן הוא, כלומר במה תשיב אותו אליך ובמה יתרצה ונעזור לך על ההשבה להספיק בידך להשיבו אליך, ולא נוסיף להדיחך עוד מאחריו.
    משל:
    השיר החמישי – נמשך עד אחות לנו קטנה [ח׳ ח׳], מספר כי באחרית הימים בא הדוד אל הרעיה לעין כל, ובנות ירושלים והמלך עצמו נתוכחו עמה בל תפרד מהם. והיא לבשה עוז ברוב אהבתה ותצא אל דודה אל המדבר ולא שבה עוד, עד ששררו המשוררים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי האהבה נצחה את כולם.
    אנה – אחר שהכירו בנות ירושלם מעלת הדוד ויקר האהבה הזאת מסכימים ללכת עמה לבקשו. שואלים, אנה הלך דודך אם יודעת מקומו, או עכ״פ אם אינך יודעת המקום שהוא שם, אנה פנה, לאיזה צד. ונבקשנו בצד ההוא.
    מליצה:
    השיר החמישי – נמשך עד אחות לנו קטנה (ח׳:ח׳), מספר כי באחרית הימים עת הגיע לשלמה מועד כל חי להאסף אל עמיו, אז בא הדוד העליון אל הרעיה נפש שלמה לאספה אליו אל צרור החיים לעין כל. ויספר את הוכוח שהתוכחו אז כחות הגויה והגוף עצמו עם הנפש בל תפרד מהם, אבל היא מתלבשת אז בעוז ה׳ לשוב אל האלהים אשר נתנה. כי עזה כמות אהבה, ובו יספר ענין הנפש בעת הגויעה ואחריו, עד תשוב אל מקורה בבית אביה.
    אנה – מספר כי עת הגיע לשלמה תור הגויעה, ואז הכירו גם בנות הגויה את מעלת הדוד העליון ויקר תשוקת הנפש האלהית אל הדבוק בו, והם מסכימים כולם לבקש את ה׳ ולהשתוקק אליו, ואז כי הגיע עת דודים שתאסף נפש שלמה אל עמה ואל אלהים, מתאספים כל בנות העיר, ר״ל כל כחות הגויה, אל הרעיה בת שמים, מבקשים להאסף עמה אל מקומה ואל דודה, ושואלים אותה אנה הלך דודך, ר״ל כי לפעמים תשיג הנפש את דודה בנבואה ורוה״ק, שאז לא תבקש רק את מקום ההשגה לבוא אל המקום שהמלך במסבו, ועל צד זה אמרו אנה הלך דודך. ולפעמים תשיג הנפש את האלהי ע״י העיון והמחקר, שבזה מוכרחת לתור גם את דרך ההשגה, כי החקירה תתע לפעמים בעיונה ולא תמצא הדרך הישר לבא ולראות פני אלהים. ועז״א אנה פנה דודך לאיזה צד, ונבקשהו ע״י העיון והדרישה.
    אנה הלך דודך – אומרים אומות העולם לישראל אנה הלך דודך ממצרים לים לסיני, משיבה כנסת ישראל, מה לכם לשאול עליו ואין לכם חלק בו, אנכי, מאחר שנדבקתי בו והוא בי [כמש״נ אני לדודי ודודי לי], יכולה אני לפרוש ממנו, וכל היכי דהוא – לגבאי אתא.⁠1 (מ״ר)
    1. הכונה שאוה״ע באו לקנטר לישראל בגלותו ואומרים בלעג והתול אנה הלך דודך אולי למצרים לים ולסיני לכו ובקשוהו שמה אולי תמצאוהו, [ויש להגיה כאן לפי פירושנו – למצרים לים כו׳], ומשיבה כנסת ישראל, מה לכם לשאול עליו ואין לכם חלק בו, ובנוגע להפנותו ממני, אין בזה כל חשש, יען כי מכיון שנדבקנו זה בזה שוב א״א לנו להפרד, ולכן כל היכי שהוא, בטוח אני בבואו, וזהו דודי ירד לגנו וסמיך ליה אני לדודי ודודי לי. וכלל הענין יכוון למ״ש בעזרא (עזרא ד׳:ב׳) שאמרו העמים נבנה עמכם את ביהמ״ק, והשיבו לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, ובנחמיה (ב׳ כ׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם.
    כאשר שמעו הנערות אמריה כי נעמו, אמרו לה, אם לא מצאת את דודך בעיר, אמרי נא1 אָנָה – להיכן2 הָלַךְ דּוֹדֵךְ את הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, אָנָה – להיכן3 פָּנָה דוֹדֵךְ, הגידי לנו היכן דרכו ללכת4 וּנְבַקְשֶׁנּוּ – ונלך לחפש אותו5 עִמָּךְ אם את מפחדת ללכת לשם לבדך6:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת ציון.
    3. שם.
    4. מצודת דוד.
    5. שם.
    6. שם. והנמשל, כאילו יאמרו האומות לכנסת ישראל, אם הדבר כך, אמרי לנו היכן הוא אלוהייך, כלומר במה תשיבי אותו אלייך ובמה יתרצה ונעזור לך, ולא נוסיף להדיחך עוד מאחריו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שאומות העולם מקנטרים את ישראל ואומרים להם למה אלוהיך השאיר אתך עזובה, וכשחזר והשרה רוחו על כורש ונתן רשות לבנות את הבית השני, באו הגויים ואמרו להם ״אנה פנה דודך?⁠״ אם חוזר הוא אליך נבקשנו עמך כענין שנאמר (עזרא ד, א-ב) ״וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל... וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל... נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם״ וגו׳, ובאמת כוונתם היתה לרעה כדי להשבית את ישראל מן המלאכה. ובמדרש, אומות העולם אומרים לישראל אנה הלך דודך ממצרים לים לסיני? אנה פנה דודך? מה כנסת ישראל משיבה לאומות העולם, מה טיבכם שואלים עליו ואין לכם חלק בו, מאחר שנדבקתי בו יכולה אני לפרוש ממנו?! מאחר שנדבק בי יכול הוא לפרוש ממני?! מדרש רבה. ועד דרשו, אנה הלך דודך, בשעה שנכנסו אוייבים למקדש היו מטיילים בו ארוכות וקצרות והיו אומרים לישראל היכן הוא אלהיכם?!, ילקוט שמעוני.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ב) דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרֻג֖וֹתא הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃
    My beloved has gone down into his garden, to the beds of spices, to pasture in the gardens and to gather lilies.
    א. לַעֲרֻג֖וֹת =א(ק),ק-מ,ב1 ומסורה (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
    • ל=לַעֲרוּג֖וֹת (כתיב מלא וי״ו ומלא וי״ו)
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּמָרֵי עָלְמָא קַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן בְּרַעֲוָא וּנְחַת לְבָבֶל לְסַנְהֶדְּרִין דְּחַכִּימַיָּא וִיהַב רְוַחָא לְעַמֵּיהּ וְאַסֵּקִנּוּן מִגָּלוּתְהוֹן עַל יַד כּוֹרֶשׁ וְעֶזְרָא וּנְחֶמְיָה וּזְרוּבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְסָבֵי יְהוּדָאֵי וּבְנוֹ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא וּמַנִּיאוּ כָּהֲנַיָּא עַל קוּרְבָּנַיָּא וְלֵיוָאֵי עַל מַטְּרַת מֵימְרָא דְּקוּדְשָׁא וּשְׁלַח אִשָׁתָא מִן שְׁמַיָּא וְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנָא וְיָת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכִגְבַר דִּמְפַרְנֵיס יָת בְּרֵיהּ רְחִימֵיהּ בְּתַפְנוּקִּין כֵּן פַּנֵּיקִנּוּן וְכִגְבַר דִּמְגָבֵיב וַרְדִּין מִן מֵישְׁרָא כֵּן כַּנֵּישִׁנּוּן מִן בָּבֶל.
    [א] דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא דּוֹדִי יָרַד לִרְעוֹת בְּגַנּוֹ, וְאַתְּ אָמַר לִרְעוֹת בַּגַּנִּים. אֶלָּא דּוֹדִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְגַנּוֹ, זֶה הָעוֹלָם. לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים, לְסַלֵּק אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. מַה בֵּין מִיתַת זְקֵנִים לְמִיתַת נְעָרִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אַבָּהוּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה בִּזְּמַן שֶׁהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו, יָפֶה לוֹ וְיָפֶה לַפְּתִילָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינוֹ כָּבֶה מֵאֵלָיו, רַע לוֹ וְרַע לַפְּתִילָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הַתְּאֵנָה הַזּוֹ בִּזְּמַן שֶׁנִּלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה.
    [ב] דֵּילָמָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו, הֲווֹ נְהִיגִין יָתְבִין פָּשְׁטִין תְּחוֹת חָדָא תְּאֵנָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וּמְלַקֵּט תְּאֵנָתוֹ, אָמְרוּן נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא חוֹשְׁדֵנוּ, מֶה עָשׂוּ הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר, הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וְלֹא מְצָאָן, הָלַךְ וְחָזַר אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁמְּצָאָן, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִצְוָה אַחַת הֱיִיתֶם עוֹשִׂין לִי וְאַתֶּם מְבַקְשִׁין לְמָנְעָהּ מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וִישַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר, אָמְרִינַן שֶׁמָּא אַתָּה חוֹשְׁדֵנוּ, אָמַר לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה אֲנִי מַשְׁכִּים לִלְקֹט תְּאֵנָתִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַתְּאֵנִים הֵן מַתְּלִיעוֹת, מִיָּד חָזְרוּ לְתַמָּן, הַהוּא יוֹמָא אַשְׁכְּחוּן דְּלָא לָקַט, נָטְלוּ מֵהֶן וּפָצְעוּ אוֹתָם וּמְצָאוּם מֻתְּלָעוֹת, אָמְרוּ יָפֶה אָמַר בַּעַל הַתְּאֵנָה, וְאִם הוּא יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ וְהוּא לוֹקְטָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֵימָתַי עוֹנָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְסַלְּקָן וְהוּא מְסַלְּקָן.
    [ג] אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְנָטַע בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל אֱגוֹזִין, וְשֶׁל תַּפּוּחִין, וְשֶׁל רִמּוֹנִים, וּמְסָרוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בִּזְמַן שֶׁבְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ מַחֲזִיר וְרוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם, וְהָיָה עוֹקְרָהּ וּמְבִיאָהּ וְשׁוֹתְלָהּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַפַּרְדֵּס, וּבִזְמַן שֶׁלֹא הָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, הָיָה הַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אֵיזֶה נְטִיעָה יָפָה בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס וְעוֹקְרָהּ. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק יֵשׁ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן, יִתְרוֹ וְרָחָב, מְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק וְיָשָׁר וְכָשֵׁר וִירֵא שָׁמַיִם יֵשׁ בָּהֶם, וּמְסַלְּקוֹ מִתּוֹכָן.
    [ד] כַּד דְּמַךְ חִיָּא בַּר אִוְיָא בַּר אֲחָתֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, אָמְרִין לְרַבִּי יוֹחָנָן עוּל וְאַפְטַר עִלּוֹי, אָמַר לוֹן יֵיעוֹל רֵישׁ לָקִישׁ דְּהוּא תַּלְמִידֵיהּ וְהוּא יָדַע חַיְילֵיהּ. עָאל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַפְטַר עִלּוֹי, דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אִוְיָא וְסִלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם.
    [ה] כַּד דְּמַךְ רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי, עָאל רַבִּי אִילָא וְאַפְטַר עִלּוֹי: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי, וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה (איוב כ״ח:י״ב, איוב כ״ח:כ׳). אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֵם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶן חֲלִיפִין, וְאֵלּוּ הֵן: כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (איוב כ״ח:א׳-ב׳), תַּלְמִיד חָכָם אִם מֵת מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ, אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן, מֵהֵיכָן נִמְצָא כָּמוֹהוּ.
    אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁבָטִים מְצִיאָה מָצְאוּ, וּכְתִיב: וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ (בראשית מ״ב:כ״ח), אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִי מֵאֵיכָן אָנוּ מוֹצְאִים תְּמוּרָתוֹ, הֱוֵי: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא.
    [ו] כַּד דְּמַךְ רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא, עָאל רַבִּי זֵירָא וְאַפְטַר עִלּוֹי: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד (קהלת ה׳:י״א), נֵימַר לְכוֹן לְמָה רַבִּי בּוֹן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְשָׂכַר עָלָיו פּוֹעֲלִים, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד מִתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ כָּשֵׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֲחָזוֹ בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִים לִטֹּל שְׂכָרָן, וּבָא אוֹתוֹ פּוֹעֵל לִטֹּל שְׂכָרוֹ עִמָּהֶם, וְנָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׂכָרוֹ כְּמוֹתָן, הִתְחִילוּ הַפּוֹעֲלִים מְצֵרִים, אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אָנוּ שֶׁיָּגַעְנוּ כָּל הַיּוֹם וְזֶה לֹא יָגַע אֶלָּא שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְהוּא נוֹטֵל שְׂכָרוֹ כְּמוֹתֵנוּ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ מָה אַתֶּם מְצֵרִין, יָגַע זֶה בִּשְׁתַּיִם אוֹ בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת מַה שֶּׁיָגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, כָּךְ יָגַע רַבִּי בּוֹן בַּר חִיָּא לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה בַּתּוֹרָה, מַה שֶּׁיָגַע תַּלְמִיד וָתִיק לְמֵאָה שָׁנָה.
    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן, אֶלָּא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר וְשֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁל משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְעַד הֵיכָן עַד: וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:ט׳).
    דודי ירד לגנו – ביום שירדה האש לקרבנו של הבל ולקרבנו של נח. וכן בנדב ואביהוא. וכן בקרבן מנוח ושלמה ואליהו. לכך נאמר דודי ירד לגנו. עוד אחת הוא עתיד לירד. כמה שנאמר כן ירד ה׳ צבאות לצבא על הר ציון ועל גבעתה (ישעיהו ל״א:ד׳). מכאן הם אומרים בעליה שברא הקב״ה כשברא את העולם. כן ירד על הר סיני. וכן הוא לעתיד לבא. לקיים מה שנאמר כן ירד ה׳ צבאות לצבא על הר ציון.
    דבר אחר: ירד לגנו – זה הקב״ה, לערוגת הבושם אלו ישראל.
    לרעות בגנים – אלו עובדי אלילים.
    וללקוט שושנים – אלו צדיקים שביניהם.
    דבר אחר: דודי ירד לגנו – בכל יום הקב״ה נגלה על הצדיקים בגן עדן ונמלך בהם אם הוא זמן טל מוריד טל לעולם, ואם הוא זמן גשם מוריד גשמים לעולם.
    דבר אחר: דודי ירד לגנו – כד דמך רבי חייא בר אבא בר אחתיה דבר קפרא עאל ריש לקיש אפטר עלוי, דודי ירד לגנו זה הקב״ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגות הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו עובדי אלילים, וללקוט שושנים אלו הצדיקים כדי לסלקן מביניהם, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה אותו הבן חביב עליו יותר, מה עשה המלך נטע לו פרדס, בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כלו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם, כך בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הקב״ה חוזר בכל (מקום) העולם ורואה איזה צדיק בעובדי אלילים ומביאו ומדבקו לישראל כגון יתרו ורחב, ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלק את הצדיק שביניהם.

    רמז תתקצב

    דבר אחר: צח לישראל, ואדום לעובדי אלילים שנאמר מדוע אדום ללבושך, וכן הוא אומר ימינך ה׳ נאדרי בכח וגו׳, ואומר ונודעה יד ה׳ את עבדיו וגו׳, ואומר משא דבר ה׳. בארץ חדרך, חד לעו״א, ורך לישראל, כיוצא בו ולאסירים פקח קוח מפקח לישראל ומקהה לעובדי אלילים,
    דבר אחר: אדום כל ימות השנה וצח ביום הכפורים, אדום בעולם הזה וצח בעולם הבא, אדום לדור המבול וצח לנח, אדום לדור הפלגה וצח לאברהם, אדום לסדום וצח ללוט, אדום למצרים לא ראו איש את אחיו, וצח לישראל ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ערפל לעו״א ועליך יזרח ה׳. דגול מרבבה ה׳ צבאות אות הוא בצבא שלו. קוצותיו תלתלים אלו תלמידי חכמים שמתקבצים לעסוק בתורה תלי תלים.
    דבר אחר: אדם נכנס ללמוד תורה ושומעם תלי תלים אם עצל הוא בורח ואם בקי הוא שמח שמצא מלאכה שאינה פוסקת. נוטפות מר עובר שהם מרים למי שעובר עליהם.
    ודידי אנחדר אלי בסתאנה, ואלי סביבהֵ אלטיב, לירעא פי אלגנאן, ולילקט סואסן.
    החבר שלי ירד לגן שלו ואל ערוגת (שורת נטיעות) הבשמים כדי לרעות בגנים וכדי ללקוט שושנים.
    לערוגת – לשון יחיד כאלו הגימל פתוחה.
    והם משיבים: דודי ירד לגנו – צוה לנו לבנות היכלו ויהיה שם עמנו.
    לערוגת הבשם – מקוםא מקטר הקטרת.
    לרעות בגנים – ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם, אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
    וללקוט שושנים – שומע ומקשיב נדברים בתורתוב ללקוט זכיותיהן, לכותבם בספר זכרון לפניו, כעיניין שנאמר: אז נדברו יראי י״יג וגו׳ (מלאכי ג׳:ט״ז).
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מקום״.
    ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (בגיליון), אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״בתורתי״.
    ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״יראי י״י״.
    My beloved has gone down to his garden – He commanded us to build His Temple, and He will be there with us.⁠1
    To the beds of spices – The place where the incense is burned.
    To graze in the gardens – And further, He has gone to graze His sheep in the gardens where they were scattered, [i.e.,] those who did not come up from the exile, He rests His Divine Presence upon them in the synagogues and in the study halls.⁠2
    And to gather roses – He listens and hearkens to those who speak His Torah, to collect their merits and to inscribe them in a memorial book before Him, as the matter is stated, "Then the men who fear Adonoy spoke, etc.⁠"3 And concerning your request to seek Him with us, and to build with us, "I am my Beloved's,⁠" but you are not His, and you shall not build with us, as the matter is stated, "It is not for you and for us to build a House for our God,⁠"4 and it states [further], "and you have no portion or right or memorial in Yerusholayim.⁠"5
    1. Alternatively, He has gone to the "Garden" of Eden. (Gra)
    2. He occupies Himself by delighting in the presence of the righteous. (Gra)
    3. Malakhi 3:16.
    4. Ezra 4:3.
    5. Nechemyah 2:20.
    דודי ירד לגנו – משיבה כנסת ישראל ואו׳ הקב״ה ירד לגנו עתיד לרדת לעולמו ולראות עוני עמו כי כל מה שעתיד השם לעשות כאלו נעשה כענין שנאמר אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים והם עתידים כך דודי ירד פירושו ירד לגנו אלו ישראל שנקראו גן נעול.
    לערוגת הבשם – בזמן שיראה מעשיהם מבושמים. וכן הוא או׳ כן ירד י״י צבאות לצבוא על הר ציון ועל גבעותיה.
    לרעות בגנים – לשרות שכינתו ביניהם.
    וללקוט שושנים – יקבץ את צדיקיו אל עיר קדשו ירושלם. ואתם תלוקטו לאחד אחר מבני ישראל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    דודי ירד לגנו – כמשמעו.
    My beloved is gone down to his garden. To be taken literally.
    ירד לגנו – עלה למרום להיות עם הצדיקים שהם משרתיו למעלה.
    Is gone down into his garden. Is gone up on high to be with the righteous, who are his ministers above.
    דודי ירד לגנו – כאשר פירשתי שאמרה: יבוא דודי לגנו (שיר השירים ד׳:ט״ז), וכאשר הקיצה רדפה אחריו.
    דודי ירד לגנו – זה שעלה למרום.
    לרעות בגנים וללקוט שושנים – שהוא דר עם המלאכים שהם הצדיקים.
    ומשיבה להם: דודי ירד לגנו – לטייל ולרעות בגנים וללקוט שושנים.
    והיא משיבה להם: דודי ירד לגנו – כי כשאמר לי שילך אל הר המר, בקשתי ממנו שלא ירחק ממני כל כך, אך ילך לגנו שהוא קרוב אלי. ואמרתי לו: יבא דודי לגנו (שיר השירים ד׳:ט״ז), והוא אמר לי: באתי לגני (שיר השירים ה׳:א׳) ולא אתרחק ממך, ולכך יודעת אני שירד לגנו.
    לרעות בגנים – לחבר רעיו עמו שם, כמו שאמר למעלה שהיה מוליך רעיו שם בגנו, שנאמר: אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה׳:א׳).
    לרעות – לשון ריעות, כמו: ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א).
    (ב-ג) דודי ירד לגנו מלשון ״וירדתי על ההרים״ (שופטים יא:לז) ״וירד דויד אל המצודה״ (שמואל ב ה:יז) [כלומר, במשמעות של עלייה], או שמשמעו השראת אורו בעולם השפל. נאמר ״לגנו״, [כלומר הגן] מיוחס אליו ואין לאחר שותפות בו, אך הנהגתו [של האל] כוללת את כל הנמצאים, ״לרעות בגנים וללקוט שושנים״, והכוונה בכך [״ללקוט״] היא לקבלתם [ברצון] של מעשי ישראל המרצים [את האל] ולשמיעת תשבחותיהם הכנות, ובדרך זאת יהיו מיוחסים אליו והוא מקורב אליהם ״אני לדודי ודודי לי״.
    דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים – אמרה שדודה ירד לעבודת גנו להוציא הבושם אשר בו בכח אל הפועל והם המושכלות ולזה ישתדל לרעות בגנים האחרים ללקוט שושנים מהם והוא מה שיקנה אותו מן המוחשים בזה הדרוש אשר ישתדל עתה בהשגתו ר״ל המניע הראשון באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר ולזה יצטרך שיעזר על זה מכחות הנפש בכללם וישתדלו בכל עוז שלא ימנעהו מפעולתו.
    (ב-ג) דודי ירד לגנו – השיבה כנסת ישראל, אין אני צריכה שתעזרו לי לבקש אותו, כי אני מאמינה ומקוה שהוא ירד לגנו, עבר במקום עתיד, ר״ל [יבוא]⁠1 לפקוד לישראל עמו ונחלתו, יונתו תמתו2, ויבוא לגנו שהוא ישראל, לרעות אותם בגנים, ר״ל במרעה שמן, וללקוט שושנים, ר״ל שיקבל זכיותיהם וזכות אבותם, ויושיעם בעבורם: ואע״פ שתראו עתה שהוא נפרד ממני, עכ״ז אני אוהבת לדודי, ודודי ג״כ אוהב אותי, והוא ירעה אותי בשושנים, בארץ הקדושה, שעליה אמר שושנים:
    1. בכ״י: יבו.
    2. ע״פ הכתוב לעיל ה׳ ב׳, ולק׳ פסוק ט׳.
    והיא השיבה דודי ירד וגו׳ – לומר כי לא נפרד ממנה לגמרי רק שהלך לטייל ולפרנס עצמו בגנים וללקוט שושנים להביאם אליה. ולבה בטוח כי ישוב עוד ויתנם אליה.
    דודי ירד לגנו – והיתה כוונתה אין דודי מדרכו להשתתף עם כל עם ולשון שיזדמן כי המה רחוקים ממנו מאד אבל דודי ירד מתחלה לגנו זה המיוחד לו שהוא כנסת ישראל וכמו שאמר ראשונה באתי לגני.
    ואמר: לערוגת – לריח התורה והמצוה אשר קבלתי עלי כי אני הייתי כצאן והוא הרועה אותי דעת ובינה. וה״א לרעות בגנים וללקוט שושנים כי לבעבור זה עשה נפשות רבות שלמות לאספם אליו וזה לא יתכן לשום אומה ולשון כי כבר נתפרסם כי אף ע״פ שהם דמו היות כמונו לסוף נסוגו אחור.
    [תשובת ישראל לאומות]:
    דודי ירד לגנו. בקהל קדושי אנשי כנסת הגדולה1: לרעות בגנים. לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות2, כענין ׳ישמח ה׳ במעשיו׳ (תהלים קד לא)3: וללקוט שושנים. שרידי עמו מבין החוחים4:
    1. עדת ישראל משיבה לאומות, אף שגלות בבל הסתיר פניו, אחרי זה השיב את שכינתו בבית שני, כאשר נתאחדו ונקהלו כל קדושיו וייסדו את אנשי כנסת הגדולה, שבהם היו כמה נביאים.
    2. בתהלים (קיז יט) כינה רבינו ׳קהל קדושים׳ את היושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועוד כתב שם (קמד טו) ש׳קהל קדושים׳ הם המכירים את בוראם ומתפללים אליו. ולעומת ׳גנו׳ בלשון יחיד, שהכוונה לאנשי כנסת הגדולה, אמר כאן ׳לרעות בגנים׳ לשון רבים, והיינו שעל ידי קדושת אנשי כנסת הגדולה ירד ה׳ להשרות את שכינתו גם בשאר הגנים, כל הבתי מדרשות ובתי כנסיות שבו ישראל עוסקים בתורה ומתפללים אליו. ובשהש״ר הקשו: ׳הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו, לא היה צריך קרא למימר אלא דודי ירד לרעות בגנו, ואת אמר לרעות בגנים, אלא דודי - זה הקב״ה, לגנו - זה העולם, לערוגת הבושם - אלו ישראל, לרעות בגנים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות׳. ובלקח טוב ׳לערוגת הבושם - בזמן שיראה מעשיהם מבושמים׳, ושם ׳לרעות בגנים - לשרות שכינתו ביניהם׳. וגם רש״י פירש כעין זה: ׳דודי ירד לגנו - ציוה לנו לבנות היכלו, והיה שם עמנו וכו׳, לרעות בגנים - ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם, אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות׳.
    3. לשה״כ בתהלים (קד לא). והיינו שלשון ׳לרעות׳ הוא אכילה (ראה מש״כ רבינו בקהלת א יד), כביכול ה׳ נהנה ואוכל, כי בכך שישראל עושים רצונו מתקיים תכלית הבריאה, וכביכול ה׳ שמח בזה. וכן ביאר רבינו בכוונות התורה (פ״ה אות ו) ש׳השמחה היא בהשיג הדבר אשר נרצה בו, ועל זה הדרך ייחס המשורר השמחה לאל יתברך באמרו ׳ישמח ה׳ במעשיו׳, וזה בהיותם עושים רצונו וראויים לגמול, כי חפץ חסד הוא׳. נמצא שהעושה רצון ה׳ ומשיג כוונת ה׳ בבריאה הרי הוא משמח את ה׳, וכביכול מאכיל אותו. וראה כעי״ז להלן (ח ב). [ועניין זה ביארו רבינו בבראשית (יב ב) עה״פ ׳והיה ברכה׳, ולפי שהדברים מבוארים יותר בשיעורים ששמע תלמידו מפיו, נביא את לשון התלמיד: ׳והיה ברכה - בלשון ציווי, לפי שהברכות שאנו מברכים להקב״ה אינם ח״ו תוספת שלימות לאל ית׳ חלילה, כי מה יוסיפו ומה יתנו לו, אבל רוצים אנו לומר בברכנו אותו שהוא ישמח במעשיו במה שעשה אותו המברך רצונו להשלים כוונתו ית׳ שהיא תכלית הטוב, כי כל מה שעשה ה׳, לכבודו בראו, לפי שזהו היותר נכבד שבתכליות, ר״ל המכוון שלו, ולכן המברך מברך על דעת שה׳ ישמח במעשיו שעשה להשלים כוונתו. והשלמת כוונתו ית׳ לא תֵעשה כי אם בבחירת האדם, לכך ציוה ה׳ ית׳ לאברם שבבחירתו הטובה הוא יהיה אותה הברכה, כלומר שעל ידו תשלם כוונתו השלימה׳].
    4. ליקוט ישראל המפוזרים בין האומות דומה לליקוט שושנים שהם גדלים בין החוחים, כמו שפירש לעיל (ב א) שישראל משולה לשושנה כאשר היא בין האומות כמו שהשושנה נמצאת בין החוחים. והכוונה לקיבוץ הגולה בבית שני. וכן מצינו לשון ׳לקיטה׳ בקיבוץ גלויות בישעיה (כז יב) ׳ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. ובפירושו של רבינו לדברים (לב יא) ׳יפרוש כנפיו יקחהו׳ – ׳כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. ובלקח טוב: ׳וללקוט שושנים - יקבץ את צדיקיו אל עיר קדשו ירושלים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. וגם התרגום פירש כן על שיבת ציון בבית שני ברשות כורש.
    לרעות – מלשון מרעה.
    דודי ירד לגנו – כאילו משיבה לומר דרכו ללכת בגנים, ובודאי ירד שם אל בין ערוגות הבושם לרעות ולטייל בגנים, וללקוט שושנים להביאם לי תשורה והנמשל הוא אשר תשיב אמריה מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רנה של תורה ותפלה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב. וכאומרת הנה בעסק התורה והתפלה אפתנו לשוב אלי.
    משל:
    דודי – בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר״ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו.
    מליצה:
    דודי – בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ״ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב״ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר״ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי׳ שע״י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז״ל פסוק זה על מיתת הצדיקים.
    דודי וגו׳ – בלי ספק ירד לגנו, ואין לי טעם לדאג שמא איננו אוהב אותי עוד, כי בכונה ירד שם לרעות צאנו וללקט שושנים להביא לי.
    דודי ירד לגנו וגו׳ – והלא היה צ״ל דודי ירד לגנו [ומהו] לרעות בגנים, אלא דודי זה הקב״ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו אוה״ע, וללקוט בשושנים אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ח)
    1. מבין אוה״ע, אם יש מי מהם הראוי להסתפח על בית ישראל לוקחו ומדבקו, כגון יתרו ורחב, ודריש דסיפא דקרא ארישא קאי, ותכלית מה שירד לרעות בגנים וללקוט שושנים הוא למען לשומם בערוגת הבושם אשר בגנו. ובמ״ר הגירסא בלשון וענין אחר, דודי ירד לגנו כו׳ לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. אמנם שתי הדרשות לא פליגי, כי דרשת הירושלמי מיירי בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ודרשת המדרש היא בשעה שאין עושין רצונו של מקום, וכהמשל המובא גם בירושלמי גם במדרש כאן ובקהלת בפסוק מתוקה שנת העובד.
    וכך היא השיבה להן1, דרכו של דודי ללכת בגנים, ובודאי2 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת – אל בין ערוגות3 הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת את צאנו4 בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט עבורי5 שׁוֹשַׁנִּים משם6 להביאם לי תשורה7:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. שם.
    4. רשב״ם.
    5. מצודת דוד.
    6. רשב״ם.
    7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל משיבה ואומרת, מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רינה של תורה ותפילה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב, וע״י עסק התורה והתפילה אפתה אותו לשוב אלי, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל משיבה לאומות המקנטרים אותה, הקב״ה ציווה עלינו לבנות את היכלו למען ישרה שם שכינתו, ״לערוגות הבשם״ מקום מקטר הקטורת, והוא ירד ״לרעות בגנים״ דהיינו אותם שלא עלו מן הגולה משרה הוא שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ״וללקט שושנים״ שומע ומקשיב להוגים בתורתו ללקוט זכיותיהן, לכותבם בספר זכרון לפניו. ובמדרש, משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, והיה אותו הבן חביב עליו יותר, מה עשה המלך? נטע לו פרדס, בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזו נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם, כך בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הקב״ה חוזר בכל העולם ורואה איזה צדיק בעובדי אלילים ומביאו ומדבקו לישראל כגון יתרו ורחב, ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלק את הצדיק שביניהם, מדרש רבה, ילקוט שמעוני.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ג) אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽיםא׃
    I am my beloved's, and my beloved is mine, that pastures among the lilies.
    א. בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים ל!=בַּשׁוֹשַׁנִּֽים (חסר דגש בשי״ן הראשונה)
    • הערת המקליד
    תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּבְהַהוּא יוֹמָא אֲנָא אֶפְלַח לְמָרֵי עָלְמָא רְחִימִי וּרְחִימִי אַשְׁרִי שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ בֵּינִי וְזָן יָתִי בְּתַפְנוּקִּין.
    אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים – כביכול אין הקב״ה מקרבן באהבה. אמר אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. כבני אדם שלא טעמו טעם עבירה מימיהם.
    אני לדודי בעולם הזה, ודודי לי – בעולם הבא.
    אנא לכ׳לילי וכ׳לילי לי, אלראעי פי אלסואסן.
    אני בשביל ידידי וידידי בשבילי הרועה בשושנים.
    ומה שאתם אומרין לבקשו עמנו ולבנות עמנו, אני לדודי – ולא אתם לו, ולא תבנו עמנו, כעיניין שנאמר: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו (עזרא ד׳:ג׳), ואומר: ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלםא (נחמיה ב׳:כ׳).
    הרעה בשושנים – הרעה צאנו במרעה נוח וטוב.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״בירושלים״.
    Who grazes among the roses – Who grazes his sheep in a calm and goodly pasture.
    אני לדודי – אלו הצדיקים שמדבקים עצמם לייחוד השכינה שנאמר ואתם הדבקים בי״י אלהיכם חיים כלכם היום. ולכל הצרות והרעות שבאות עלי אני לדודי לא אשכחהו ולא אעזבהו. שנאמר כי בקרב ישראל אני. ואו׳ והיו לי לעם ואני אהיה לכם [אלהים].
    הרועה בשושנים – הוא רועינו מקדם שנאמר רועה ישראל האזינה והוא ירעה אותנו שנאמר אני ארעה צאני.
    בשושנים – ישראל שהם רכים כשושנים נאים כשושנים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    אני לדודי – אמרה כנסת ישראל: אף על פי שירד דודי לגנו, אני שלו והוא שלי.
    ואני אלך לדודי ואבקשנו, ולא אתם.
    ודודי לי – לא יחפץ לטייל עמכם.
    דודי לי ואני לו.⁠א בקשתיו עד שמצאתיו (ראו שיר השירים ה׳:ו׳)ב – ששלח כורש, והוציאני מן הגלות. הרועה בשושנים – בזכות חכמי התורה – ״החרש והמסגר״ (מלכים ב כ״ד:י״ד; וראו בבלי גיטין פ״ח.) וסנהדרין שבבבל.
    א. בנוסחנו: אני לדודי ודודי לי. הנוסח כאן לקוח משיר השירים ב׳:ט״ז.
    ב. עד כאן ניתן לומר שדיבור זה הוא פשט, ורק ההמשך דוגמא. אלא שכיוון שאין ציון מפורש של מעבר לדוגמא, וכיוון שהדברים יכולים להיקרא כרצף אחד, אני מעדיף לראות בכל דברי פרשננו לפסוק חלק מפירוש הדוגמא.
    אני לדודי – כך משיבה לריעותיה שאמרו לה: נבקשנו עמך (שיר השירים ו׳:א׳). והיא אומרת: דעו שאינו נמצא רק לי כי הוא שלי, ואיננו חפץ להגלות לשום בריה רק לי, וכן אינני חפצה שיבקשהו שום אשה רק אני לבדי.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

    אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים – כבר קדם שקודם זה היה לשכל מונע באלו ההשגות מפני שני דברים. האחד מפני קושי היות חשוקתו לו ר״ל קושי הכנתה לו מה שיצטרך אליו בהשגתו. והשני מפני קושי היותו לו אבל יעלימו הטבעים הגופיים ממנו האמת אחר שהתחיל להשקיף בו להיות בהתבודדות אשר יצטרך אליו אל השכל באלו ההשגות משאר כחות הנפש מהקושי העצום. ומפני זה זכרה עתה שכבר הוסרו אלו המונעים אשר ימנעו היותה לו והיותו לה לפי שסבתם כמו שקדם בלתי הכנע כחות הנפש אל השכל בשלמות לפי מה שיצטרך בזאת ההשגה. ואולם קראה אותו רועה בשושנים כי מצד רעותו בשושנים יצטרך אליה. והנה אופן המשל בזה מבואר ממה שקדם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

    ולזה אמרה אני לדודי.
    ולזה גמרה ואמרה אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ולא בחוחים כמ״ש הוא עלי כשושנה בין החוחים. והוא מבואר שכלל זה השיר בזה כל מה שנמשך אליה מאלו הענינים זה אלף ות״פ שנה אשר התחילו לבא תחת עול תורה עם שהיה מה שהיה אשר מכל זה חוייב כי הש״י באהבתו ובחמלתו ולזכרונו אהבה כללותיה ולמען שמו אשר נקרא עליה ישקיף משמי קדשו ויחוס וירחם על פליטתה להושיבה על כנה ועל טוב מכוניה ויופיע עליה אור בשורה טובה ונחמה וגאולה. ולזה מה שסמך תשובתו אליה בסוף כל דבריה אלה.
    [אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים]1:
    1. לא פירש רבינו פסוק זה, אבל לעיל (ב טז) כתוב ׳דודי לי ואני לו הרועה בשושנים׳, ופירש שם רבינו שזו תשובת עדת ה׳ שגם בגלות ׳לא שכחנו שם אלקינו׳, גם כאשר היה ה׳ רועה בשושנים - בצדיקי הדורות שהם ׳בין החוחים׳ וצרות הגלות. ונראה שגם כאן הכוונה שה׳ קיבץ את ישראל בבית שני, לפי שגם בהיותם בגלות בבל כשושנה בין החוחים, היה מצב של ׳אני לדודי ודודי לי׳, שלא עזבו את ה׳. או שיפרש כפירוש רש״י שזו תשובה למה שביקשו הגויים להשתתף בבניין בית המקדש, כי רק ׳אני לדודי׳ ולא אתם.
    אני לדודי וגו׳ – רוצה לומר כמו שכל תשוקתי היא אל דודי, כן תשוקתו אלי, והוא זה הרועה בשושנים להביא לי מהם תשורה והנמשל הוא לומר כמו שאני לא בחרתי באל נכר, כן הוא לא עזבני מכל וכל לבחור בעובדי גלולים, ואף עתה מקבל ברצון עסק התורה והתפלה ושמורים אצלו להשיב לי עליהם גמול טוב.
    משל:
    והיא אומרת אני לדודי ודודי – הרועה לי במה שהביא לי שושנים למנחה.
    מליצה:
    אני – עתה מתחברת עם דודה העליון (שזה מיתת נשיקה) ואמרה אני לדודי, כי היא אשר מתחלת עתה בדבוק בזה ברוב תשוקתה אל האלהים, והרועה העליון מביא לה שושנים צמחי צדקתה ומעשיה הטובים לריח ניחוח.
    אני לדודי – גם רחוקים זה מזו אנו במחשבתנו יחד תמיד.
    אני לדודי וגו׳ – הובא לעיל פרשה ב׳ פסוק ט״ו בלשון דודי לי ואני לו.
    אֲנִי לְדוֹדִי וכל תשוקתי היא לו1 ולא אתם לו2, וְדוֹדִי לִי שכל תשוקתו היא לי3, והוא זה4 הָרֹעֶה את צאנו במרעה טוב5 בַּשּׁוֹשַׁנִּים, להביא לי מהם תשורה6: ס
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י.
    3. מצודת דוד.
    4. שם.
    5. רש״י.
    6. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, כמו שאני לא בחרתי באל נכר, כן הוא לא עזבני מכל וכל לבחור בעובדי גלולים, ואף עתה מקבל ברצון עסק התורה והתפילה, ושמורים הם אצלו להשיב לי עליהם גמול טוב, מצודת דוד. ורש״י ביאר שישראל משיבים לאומות, מה שאתם אומרים לבקשו עימנו ולבנות עמנו, אני לדודי ולא אתם לו, ולא תבנו עימנו כעניין שנאמר (עזרא ד, ג) ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ...⁠״.
    תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ד) איָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלָ֑͏ִם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃
    You are beautiful, O my love, as Tirzah, lovely as Jerusalem, terrifying as an army with banners.
    א. ‹סס› =ל
    • קמחי לא סימן כאן פרשה בכתר ארם צובה, אבל יש כאן פרשה בכתבי⁠־היד הטברנים האחרים (ל=סתומה, ק-מ=פתוחה). לכן על סמך ההנחה שקמחי השמיט כאן פרשה ברשימותיו, הביא כאן ברויאר פרשה סתומה ע״פ כתי״ל, ובעקבותיו במג״ה ובמהדורתנו. ואכן למרות שכתי״ק-מ בדרך כלל הקרוב ביותר לכתר ארם צובה בפרשותיו (ובו הפרשה פתוחה), הקירבה בולטת יותר בשאלת האם קיימת פרשה בכלל (ולא בצורת הפרשה). בפרשות רבות בשיר השירים יש בכתי״ק-מ פרשה פתוחה איפה שהיא סתומה ברשימת קמחי וכן בכתי״ל, ולכן גם אנחנו מסמנים כאן פרשה סתומה בדומה לברויאר.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ כַּמָּה יָאֲיָא אַתְּ חַבִּיבְתִי בִּזְמָן דִּצְבוּתִיךְ לְמֶעֱבַד רְעוּתִי שַׁפִּיר בֵּית מַקְדְּשָׁא דִּבְנֵית לִי כְּמַקְדַּשׁ קַדְמַי דִּבְנָא לִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בִּירוּשְׁלֵם וְאֵימְתִיךְ עַל כָּל עַמְמַיָּא כְּיוֹמָא דְּהַלִּיכוּ אַרְבְּעַת טִקְסַיִךְ בְּמַדְבְּרָא.
    [א] יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה – רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָה בְּקָרְבָּנוֹת, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאַתֶּם מִתְרַצִּים בְּקָרְבָּנוֹת, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא א׳:ד׳). נָאוָה כִּירוּשָׁלָיִם, אֵלּוּ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ל״ו:ל״ח).
    דָּבָר אַחֵר: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה – אֵלּוּ נְשֵׁי תִּירְעָן, דְּאָמַר רַבִּי נְשֵׁי תִּירְעָן כְּשֵׁרוֹת הָיוּ, עָמְדוּ וּמִחוּ עַל עַצְמָן וְלֹא נָתְנוּ מִנִּזְמֵיהֶם לְמַעֲשֶׂה הָעֵגֶל, אָמְרוּ מַה לִּיסְטַטִירִין הַקָּשֶׁה שִׁבְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִיסְטַטִירִין הָרַךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נָאוָה כִּירוּשָׁלָיִם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה וּמְבַקֵּשׁ טִפּוּסִים שֶׁל פְּעוֹר, הָיָה הוֹלֵךְ וּמוֹצְאָהּ בִּירוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלַיִם וּמִשֹּׁמְרוֹן (ישעיהו י׳:י׳).
    [ב] דָּבָר אַחֵר: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה – כְּשֶׁאַתְּ רוֹצָה, כַּד אַתְּ בָּעְיָיא לֵית אַתְּ צְרִיכָה בָּעְיָיה מִכְּלוּם מֵילַף מִכְּלוּם, מִי אָמַר לָהֶם לְהָבִיא עֲגָלוֹת וּבָקָר לִטְעוֹן הַמִּשְׁכָּן, לֹא מֵהֶן וּבָהֶן הֵבִיאוּ אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב (במדבר ז׳:ג׳), כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים, וְלֹא שִׁבְעָה הֵם, אָמַר רַבִּי אָבוּן הָן דְּמַלְכָּא שָׁרֵי טָמִיקוֹן, שֵׁשׁ כְּנֶגֶד שֵׁשׁ אֲרָצוֹת, אֶרֶץ, אַרְקָא, אֲדָמָה, גֵּיא, צִיָּה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל, וּכְתִיב: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק (תהלים צ״ח:ט׳). שֵׁשׁ כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה עֶרְכֵי מִשְׁנָה. שֵׁשׁ כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. שֵׁשׁ כְּנֶגֶד שֵׁשׁ אִמָּהוֹת, שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל, לֵאָה, זִלְפָּה, בִּלְהָה. צָב, דּוֹמוֹת לְקוֹלְיָינוֹן. צָב, מְצֻיָּנוֹת. צָב, מְטֻכָּסוֹת. צָב, שֶׁצְּבָא הַלְוִיִּם עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי בְּשֵׁם נְחֶמְיָה כְּמִין קָמְרוֹטִין הָיוּ, שֶׁלֹא יִהְיוּ כְּלֵי שָׁרֵת מִתְבַּקְּעִין. וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד, מְלַמֵּד שֶׁלֹא לְקָחוּם בְּדָמִים, אֶלָּא זֶה הֵבִיא שׁוֹר וְזֶה הֵבִיא שׁוֹר, זֶה הֵבִיא עֲגָלָה וְזֶה הֵבִיא עֲגָלָה. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, מְלַמֵּד שֶׁמְּסָרוּם לַצִּבּוּר. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵאמֹר (במדבר ז׳:ד׳), מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי שֶׁבַח וְנֶחָמוֹת.
    אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ כְּבָר הָיִיתִי צָרִיךְ לִסְבֹּל בּוֹ אֶת עוֹלָמִי וַהֲבֵאתֶם לִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר בְּלִבּוֹ תֹּאמַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי וְשָׁרַת עַל הַנְּשִׂיאִים, אוֹ שֶׁמָּא נָבִיא אַחֵר עָמַד וְחִדֵּשׁ אֶת הַהֲלָכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אִלּוּ לָהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיָּבִיאוּ, הָיִיתִי אוֹמֵר לְךָ שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, אֶלָּא: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ (במדבר ז׳:ה׳), מַהוּ קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיוּ הַדְּבָרִים, וּמִי נָתַן לָהֶם אֶת הָעֵצָה, אָמַר רַבִּי סִימוֹן שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר אָמַר לָהֶם הַמִּשְׁכָּן הַזֶּה שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, עֲשׂוּ לוֹ עֲגָלוֹת כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִטְעַן בָּהֶם, הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבֵּחַ שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג), מַהוּ לָעִתִּים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לְקִירְסִין, רַבִּי יוֹסֵי בַּר קַסְרַיי אָמַר לְעִבּוּרִין. לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א י״ב:ל״ג), שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְרַפְּאוֹת אֶת הַקִּירוֹס. רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, אֵלּוּ מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁהָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר מַעֲמִיד. וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֲחֵיהֶם הָיוּ מַסְכִּימִין הַהֲלָכָה עַל פִּיהֶם כַּהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁמָּא תָּמוּת אַחַת מִן הַפָּרוֹת וְיִשָּׁבֵר אֶחָד מִן הַגַּלְגַּלִּים, וְנִמְצָא קָרְבָּנָן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, וְנִמְצֵאת עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן בְּטֵלָה. מִיָּד: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵאמֹר. קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד וגו׳ (במדבר ז׳:ד׳-ה׳), וְהָיוּ נָתַן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיְּהוּ חַיּוֹת וְקַיָּמוֹת בָּעוֹלָם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עַד אֵיכָן הָיוּ קַיָּמוֹת, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא עַד הַגִּלְגָּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּהוֹשֵׁעַ: בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי (הושע י״ב:י״ב). וְאֵיכָן הִקְרִיבוּ אוֹתָן, רַבִּי אָבוּן אָמַר בְּנוֹב הִקְרִיבוּ אוֹתָן, רַבִּי אַבָּא אָמַר בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּ אוֹתָן, לֵוִי אָמַר בְּשִׁילֹה הִקְרִיבוּם, וְרַבָּנָן אָמְרִין בְּבֵית הָעוֹלָמִים הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא אָמַר טַעְמָא דְרַבָּנָן דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַבָּקָר (דברי הימים ב ז׳:ה׳), זֶבַח בָּקָר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֶבַח הַבָּקָר, אֵי זֶה בָּקָר, הֱוֵי אוֹמֵר: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר (במדבר ז׳:ז׳), וּכְתִיב: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר (במדבר ז׳:ח׳), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַכְשָׁו הֵן קַיָּמוֹת וְלֹא הוּמְמוּ וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ, אֶלָּא הֵן חַיּוֹת וְקַיָּמוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה הַפָּרוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ עַל יְדֵי אָדָם בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נָתַן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ הֵן חַיּוֹת וְקַיָּמוֹת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁדְּבֵקִים בְּחַי הָעוֹלָמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳).
    יפה את רעיתי כתרצה – כשאדם משבח את אשתו אומר לה נאה קומתך כתרצה.
    יפה את רעיתי כתרצה – שאני מתרצה לכם.
    דבר אחר: כשאתם מתרצים לי בקרבנות שנאמר ונרצה לו לכפר עליו, נאוה בירושלם כאותן מלאכי השרת שהם יראים ומושלמים לי, איומה כנדגלות במה איומה את כנדגלות בדגלים שנתתי לך שנאמר איש על דגלו באותות.
    אנת גמילה יא צאחבתי מת׳ל צפוריהֵ חסינה מליחה כמדינת אלסלאם, מהיובה כאלמראכז.
    חברתי! את יפה כמו צפורי (עיר בגליל), טובה ויאה מירושלים, מרהיבה (ביפיך) כמו המרכזים (דגל כמו מרכז).
    כתרצה – שם עיר שהיתה מקום קיט.
    איומה כנדגלות – בעלת אימה כמרכז צבאי.
    ועתה החל בתיאור מעשה האומה בבית שני ואמר יפה את רעיתי.
    תיאר כבוד האומה בשובה טובתה ורעתה וייחד לו מקום כדרכו וכאשר נהג, ואמר יפה את רעיתי כתרצה, לפי שהיתה תרצה במקום נהדר שהיו יוצאים מירושלם להטייל בו באסרו חג שהוא למחרת החג בשמחה ובששון רב, בפסח בשמחת הקרבנות שנתקבלו, ובעצרת וסוכות במשך הימים שבעה ושבעה, תחלה כל מי שהיה חייב קרבן מקריבו, ועוד כקרבן העצים והמעשרות.
    ואמרו כתרצה נאוה כירושלם, כי שם הוכשרו העם במשך הזמן שהיו בירושלם ותיארם, ולמה כך (כירושלם) והרי הם בירושלם, אנו אומרים שהמעלה שהיתה להם בבבל מקבילה למעלה שהיתה להם בארץ כלומר ראשי ישיבות.
    ורצה באמרו איומה כנדגלות, הערה לאומה להשכים ולהעריב לתפלה ולהתקבץ לקיום מצוה וכדומה לכך בלי עזות אלא מתוך כובד ראש ויראת הקדוש ב״ה כמאמר עזרא ברכו את ה׳ אלהיכם (נחמיה ט ה).
    יפה את רעייתי כתרצה – והקדוש ברוך הוא מקלסם על זאת: יפה את רעייתי – כשאת רצוייה לי, כך הוא נדרש בסיפרי.
    נאוה – את עתה כאשר בראשונה בירושלם.⁠א
    אימה כנדגלות – חיילי מלאכים,⁠ב אימתך אטיל עליהם שלא להלחם ולהשביתכם מן המלאכה, כמו שנאמר בעזרא.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״בירושלים״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן ברש״י שיר השירים ו׳:י׳ בכ״י לוצקי 778, והשוו תנחומא במדבר י״ב. בכ״י אוקספורד 142: ״מלכים״.
    You are beautiful, my beloved, as Tirtzah – And the Holy One, Blessed Is He, praises her for this [reply, and says], "You are beautiful, My beloved,⁠" when you are desirable1 to Me. So it is expounded in Sifrei.
    Comely – Are you now as at first in Yerusholayim.⁠2
    Awesome as the hosts [of angels] – Legions of angels. I will cast your awe upon them so that they should not wage war and stop you from the work, as it is stated in Ezra.⁠3
    1. I.e., where you perform deeds that please me, interpreting כתרצה as כרצויה. Alternatively, תרצה is a city in Eretz Yisroel that was captured by Yehoshua [see Yehoshua 12:24]. It is renowned for its beauty.
    2. Which is described as "perfect in beauty' in Tehillim 50:2.
    3. 5:5.
    יפה את רעייתי כתרצה – לא למדנו שבח תרצה בכל מקום ובכל המקרא שכתו׳ מדמה כאן לתרצה אלא למדרש הוא בא. אמ׳ הקב״ה בזמן שאתם נראין שלמים לפני בזמן שהייתם עולים ממצרים ברגלים ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את האמורי וגו׳ וגם את הצרעה ישלח י״י אלהיך בם.
    (ד-י) יפה את רעייתי – עכשיו הוא מספר בשבח אהובתו.⁠א
    יפה את רעייתי כעיר תרצה – שהיא נאה בביניינה, ונאוה כירושלים.
    איומה כנדגלות – וחיילות.
    הסיבי – והחזירי עינייך מראות לנגדיב שהם הרהיבוני והגיסו לביג ודעתי עלייך, גם לא יכולתי להתאפק ממך.
    שערך – נאה והגון כשיער עדרי עזים, ושינייך – דקות ומכוונות ומלובנות מאד כעדר הרחלים, ורימוני פנייך מאדמים וזיוותנים כפלח הרימון.
    ונשים שהם מלכות יש לי הרבה, ופלגשים מאד, ועלמות – בתולות עד אין מספר להתנהג עמהן בחיבה, ורעייתי יפה ונאוה מכולן, ועל כולן לבי ורוחי ונפשי עלייך.
    אחת היא לאמה, ראוה העלמות ויאשרוה ומלכות ופלגשים ראוה ויהללוה – כי כולן נתקנאו בה.
    ואומרות עליה: מי זאת הנשקפה – שהכל מביטים ושוקפים ומצפים לה כמו שחר, שכל העולם מחכים בלילה מתי יאיר היום, שהיאד יפה ונאה וברה ואיומה.
    דימיון להקב״ה שחשק ובחר בכנסת ישראל מכל העמים, והם נתקנאו בם על אשר הפליא הקב״ה להם ניסי נוראותיו וגבורות נפלאותיו, ואומה מיוחדת היתה כנסת ישראל להקב״ה, ועל כן היללוה ואישרוה, ואמרו עליה מי היאה זאת האומה אשר הגביר עליה חסדו.
    כתרצה – עיר חשובה ויפה שבנה שלמה המלך.
    ואיומה כנדגלות – אַשְפְאוֹ טַבְלַא קוֹם קוֹנְפַיְיִטיאַש בלעז.
    ראוה בנות – מוסב על ועלמות אין מספר.
    מלכות ופלגשים ויהללוה – מוסב על ששים המה מלכות ושמונים פילגשים.
    ושאר דיקדוקי התיבות כברו ביארתים למעלה.
    ששים המה מלכות – מעשה זה נתקיים בשלמה המלך, שהיו לו נשים הרבה ופלגשים עד מאד, ועלמות אין מספר לטייל עמהן.
    ודימהז את מעשהו נגד הקב״ה אשר יצר בעולמו אומות הרבה, ומלכים עד מאד, ונשיאיםח וראשים עד אין מספר. ובכל אלה לא בחר כי אם בישראל ומלכיהם ושריהם וכהניהם ונביאיהם.
    וכן מצינו כעיניין זה באחשורוש שהיו לו נשים ופלגשים ונערות, כדוגמא שפירשתי למעלה בהנה מיטתו שלשלמה (שיר השירים ג׳:ז׳).
    ואת החשבון אשר כתב ששים ושמונים, לא דיקדק בו כי אינו מצומצם.
    א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, המבורג: אהובתה.
    ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: נגדי. בכ״י המבורג: לנגדו.
    ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: לבו.
    ד. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שהיא.
    ה. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הוא.
    ו. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אשר. בכ״י בודפשט המלה חסרה.
    ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ודומה.
    ח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ונשיאיהם.
    (4-10) YOU ARE BEAUTIFUL, MY DARLING – Now he relates the praises of his loved one [saying], "You are beautiful, my darling, like the city of Tirzah, lovely in its construction, pleasant like Jerusalem.
    AWESOME AS BANNERED HOSTS – and armies.
    TURN YOUR EYES AWAY FROM ME – Take your eyes off of me for they overwhelm me! They stir my heart and my thoughts for you. [When you look at me] I cannot contain myself from you!⁠1
    YOUR HAIR – Lovely and beautiful like the hair of flocks of goats.
    YOUR TEETH – Fine, straight, and very white like a flock of ewes. Your cheeks are red and sparkling like half a pomegranate split open. I have many wives who are queens, and many concubines, and countless young girls whom I might enjoy, but my darling one is fairer and more beautiful than all of them. My heart, soul, and spirit [are given] to you.
    THE ONLY ONE OF HER MOTHER – The young women see her and acclaim her. Queens and concubines behold her and praise her for they are all jealous of her and say:
    WHO IS SHE THAT SHINES – like the dawn so that everyone looks, gazes, and waits for her as for the dawn. Just as the world waits at night saying "When will the day shine forth for it is beautiful and bright and awesome.⁠"
    The allegorical meaning of this verse refers to the Holy One Who desired and chose for himself the Assembly of Israel from among all the other nations. They were jealous of them (i.e., Israel) because the Holy One performed miracles and mighty deeds on their behalf. The Assembly of Israel was a special people to the Holy One and, therefore, the nations acclaim and praise her and say of her, "Who is this nation upon which He has bestowed so much of His love?⁠"
    TIRZAH – An important and beautiful city which King Solomon built.⁠2
    AWESOME AS BANNERED HOSTS – espaotable com conpainiyas in the vernacular.⁠3
    MAIDENS SEE HER – This phrase refers to the DAMSELS WITHOUT NUMBER.
    QUEENS AND CONCUBINES PRAISE HER – This refers to the SIXTY QUEENS AND EIGHTY CONCUBINES. The exact meaning of these words are as I explained above.⁠4
    THERE ARE SIXTY QUEENS – This episode actually occurred to King Solomon who had many wives, numerous concubines, and countless maidens with whom he traveled.
    He likened this image to the Holy One who created many peoples in His world, many kings and princes, countless chiefs and rulers, leaders without number – but He chose only Israel, her kings, priests, and prophets from among all these. He (i.e., Solomon) likened his experience (i.e., the fact that he had many wives, but chose only one) to the Holy One Who, in His worlds, had created many peoples, numerous kings, and countless princes and leaders yet of all these He chose only Israel, their kings, leaders, priests and prophets.
    A similar image [of a king having many wives] is found concerning Ahasuerus (Esther 2:17). This example, taken from the life of Solomon, is similar to what I explained above concerning "There is Solomon's couch".⁠5 The numbers that are written – sixty and eighty – are not exact for they are not condensed (i.e., the numbers are too large to render precisely).
    1. This comment is based upon that of Rashi but the material has been condensed.
    2. Ibn Ezra associates the mention of Tirzah with Ahav (I Kings 15-16). It is not clear why he makes this connection rather than the "more obvious" one which would, like Rashbam's comment, place Tirzah within the "world" of the text.
    3. For details concerning the French glosses contained in the commentary see R. Salters, "The Mediaeval French Glosses of Rashbam on Qoheleth and Song of Songs", Studia Biblica, I (1978) pp. 249-52.
    4. See comment on Song of Songs 6:6, "Your teeth".
    5. See comment on verse 3:7. The point that Rashbam has in mind is this: Solomon is used as a figure of comparison because of his great majesty and wealth. For this reason he, as the author, likened royal images to events in his own life.
    כתרצה – שֵם מדינה ובדברי אחאב1 תִמָצֵא (מלכים א ט״ז:כ״ג).
    איומה – מן איום ונורא (חבקוק א׳:ז׳).
    כנדגלות – כמו המחנות שיש להן דגלים.
    1. כנראה כוונתו לעמרי, אבי אחאב, שמלך בתרצה לשש שנים עד שהעביר את בירתו לשומרון.
    ענה כאשר ראה אותה:⁠א יפה את כנדגלות – המחנות בעלות הדגלים.
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״אותה״.
    He replies on seeing her, Thou art fair like bannered hosts.
    אמרה שכינה אחר שחזרת בתשובה ובקשת אותי, עתה תשובי למלכותך כמו בראשונה, וזהא על זמן בני חשמונאי שמאותם הימים מלכו ישראל. עתה תהיי עוד יפה ויפחדו ממך אומות העולם.
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״וזה״.
    The Shekhinah says, Since thou art become penitent and hast sought me, thou shalt now return to thy former reign. This refers to the time of the Hasmoneans, when Israel’s kingdom was restored. Now thou shalt be beautiful again, and the nations of the world shall be afraid of thee.
    כתרצה – שם מדינה, תמצאנה בדברי אחאב (מלכים א ט״ז:כ״ג).
    איומה – שיש אימה ממנה לכל רואיה, כמו איום ונורא (חבקוק א׳:ז׳).
    כנדגלות – כמחנות בעלי הדגלים.
    (ד-ז) וכאשר ראה אותה אמר יפה את רעייתי ואמר שערך ושיניך גם כפלח הרמון.
    והטעם: כי את היא חשוקתי הקדמונית ולא תתערבי לי באחרת, כי הנה שערך ושיניך ורקתך לעדים נאמנים ולא יתכן שתתערבי באחרת.
    ענתה שכינה: יפה את – זה שחזרו בבית שני.
    יפה את רעיתי כתרצה – מלך תרצה אחד (יהושע י״ב:כ״ד), והיא נאה בביניינה, ונאוה רעייתי כירושל‍ם – הוא גם הוא משבחה. איומה – מה איומה, כהמהא רבות ההולכים בדגל.
    א. בכ״י: כחמה. וצ״ע.
    יפה את רעייתי כתרצה. תרצה וירושליםא היו ראשי מטרפלין של מלכי ישראל ומלכי יהודה, כמו שכתוב במלכים, שהיו ממליכין בתרצה קודם שנבנית שומרון (ראו מלכים א ט״ז:כ״ג-כ״ד). ועתה כשחזרה לאהובהּ,⁠ב הוא מחבבה ומנשקה ומשבחה.
    והדוגמה שהתחיל הק׳ לחבבם בצאתם מבבל, וחזרו לבנות ירושלים, כדכתיב בספר עזרא.
    איומה כנדגלות. אשה חשובה, אימתה מוטלת על הבנות כאשה מלכה, שיש לה דגלי שרות ושרות.⁠ג
    והדוגמה כתרגומו, שחזרוד לחשיבותם כדגלי מדבר.
    א. בכתב היד: ורושלים.
    ב. בכתב היד נראה כמו: לא הוכה.
    ג. יכול להיות שצ״ל: שרים ושרות. אבל יכול להיות שהמלה השניה משלימת שורה בלבד, והנוסח הוא רק ״דגלי שרות״.
    ד. בכתב היד: שחסרו.
    יפה את רעיתי – לאתר ששב דודה ושמע אשר הוכתה ונפצעה בשבילו, נכמרו רחמיו עליה, והתחיל לנחמה ולדבר על לבה ולומר: אל תחשובי בלבך ששכחתיך מיום שנפרדתי ממך, כי איככה אוכל לשכוח אשה יפה כמותך. ומענין שקילסה אותו תחלה בפרט ושוב בכלל, קילס אותה בכלל ובפרט.
    כתרצה – עיר שהיתה מטרפולין של מלכים, שנאמר: מלך תרצה אחד (יהושע י״ב:כ״ד), ובמלכים כת׳: מלך בעשא בתרצה (מלכים א ט״ו:ל״ג). ומאחר שהיתה מטרפולין של מלכים, מסתמא עיר יפה היתה.
    נאוה כירושלם – שאמור עליה: כלילת יופי משוש לכל הארץא (איכה ב׳:ט״ו).
    נאוה – אווננט.⁠1 ולפי שיש אשה יפה ואיננה נושאת חן, ויש אשה נושאת חן ואיננה יפה, לכן אמר שהיא יפה ונושאת חן בעיני כל ראיה.⁠2
    איומה כנדגלות – אימתה מוטלת על הבריות. שלא תאמר מאחר שהיא יפה כל כך, ידי הכל ממשמשות בה. לכן אמר: שאימתה מוטלת על הבריות ונפחדים לגעת בה, כמו שיראים להושיט יד בעיירות שחיילותיה מקיפין אותה ודגליהם בידיהם. ולפי שאמרה: דגול מרבבה (שיר השירים ה׳:י׳), אמר הוא: איומה כנדגלות.
    איומה – לשון: איום ונורא (חבקוק א׳:ז׳).
    1. בלעז: avenant.
    2. השוו ללשון הפסוק באסתר ב׳:ט״ו.
    א. כן בפסוק. בכ״י: העמים.
    יפה את רעיתי כתרצה הבטחה שיחזיר להם את מלכותם כפי שהייתה, שכן תרצה היא מקום מלוכתו של אחאב.
    נאוה כירושלים מקום מלכי יהודה.
    איומה כנדגלות האומות יפחדו ויראו מהם, וזה בימי בית שני כשהופיעו בני חשמונאי הכוהנים ומלכו והביזנטים [כלומר היוונים] ברחו מלפניהם, והמלכות נכונה ביד ישראל.
    יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם איומה כנדגלות – אחר שהוסרו ממנו אלו המונעים והכינה לו חשוקתו מה שיצטרך אליו בדרוש אשר החקירה בו עתה החל לשבח אותה באלו העניינים. ואמר שהיא יפה מאד לפי שכבר התקשטו כחות הנפש בכללם קשוט שלם. והמשילה לתרצה שהיתה עיר יפה מאד עד שליפיה היתה עיר מלוכה כמו שנזכר במלכים וכן הענין בירושלים. ואולם אמר איומה כנדגלות הוא להורות כי מה שתשיגהו ואם הוא פרטי הוא רוחני מאד כבר הופשט ממנו הרבה מהמשיגים ההיולאנים ובפרט במה שנקחהו מהכח הזוכר ולזה אמר שהיא נוראה כמו הכחות השכליות אשר ישיגו הרבוי והקבוץ הבלתי בעל תכלית לא שהיא נדגלת על זה האופן אבל לה מדרגה נפלאה מהרוחניות כמו שהתבאר בספר החוש והמוחש. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו איומה כנדגלות שהיא נוראה כמו החיילות הנדגלות ר״ל אשר להם נס ומנהיג כי הם יכוונו כלם לכונה אחת בהסכמה ולזה יהיה זה החיל נורא וכן הענין בה עם שאר כחות הנפש כי שאר הכחות כבר התקשטו הקשוט הראוי ונכנעו אל עבודת השכל ולזה הם כולם בהסכמה אחת בזה הפועל אשר תכוין אליו זאת החשוקה והנה זה הבאור האחרון נאות יותר מן הראשון לפי מה שאחשוב.
    יפה את רעיתי כתרצה – אחר שהיא שבחה את הש״י, ג״כ הוא משבח אותה, והמשיל הדבר כמו שהיה במקום ששומע שבחותיה שהיתה אומרת ממנו לבנות ירושלים, והמשילה לתרצה, ר״ל לעיר בצורה בתכלית היופי, שיש לה מגדלות וחומות נאות, שהרואים אותה מחוץ, ישבחו אותה מטוב מושבה, ואופן חומותיה ומגדליה. ולכן אמר יפה את רעיתי כתרצה, ולא כתוב איזו תרצה, אלא את נאוה ויפה כתרצה, שהיא נאוה כירושלים, ומלבד היותה נאה ויפה, היא איומה כנדגלות, ר״ל מלבד שהיא נאוה למראה כירושלים, ג״כ היא איומה, והרואים אותה מתפחדים ממנה, כמו מן המבצרים והמגדלות שהן נדגלות, ר״ל שיש בהם דגלים תלויים, כמו המדינות הגדולות, וזה רמז שעתידה לכבוש את כל האומות:
    והנה כאשר ראה דודה גודל צערה זה ושכבר הרצת עונה ברעות אשר מצאוה בהסתיר פניו ממנה ובשמוע טוב טעמה ועוצם שבחיה לעיני כל רואיה עד שפרסמה מעלותיו בפני הכל נתפייס ממנה ונתקררה דעתו עליה ונכמרו רחמיו על קורותיה והופיע עליה ברוח חן ודברי ריצוי ואמר יפה את – ירצה אע״פ שאת נעזבת כמה ימים ושנים ונרדפת מעיר לעיר לבקש אהבה עדיין את רעיתי עומדת ביופייך כתרצה ואת נאוה כירושלים לא שחורה ונאוה כמו שאמרת. ואף על פי שסר צלך מעליך עדיין את איומה כנדגלות.
    יפה את רעיתי – אמר עם היות שהיית גולה וסורה זה כמה שנים הנה יש לך שכר טוב בעמלך וזה כי מתחילה שנכנסת באהבה עמי אמרת שאת שחורה כאהלי קדר ונאוה כיריעות שלמה. אמנם עכשיו ע״י היסורים והגליות את רעיתי כתרצה יפה ונאוה כירושלם. ולא עוד אלא שאת איומה כנדגלות עם שהייתה תחת המלכיות כי אפילו בעודך תחתם כלם יראים לנפשם לבלתי השחיתך לגמרי. ומה גם עתה בזמן הגאולה ההוא. וכבר רצה לקלסה כדוגמת קצת שבחיה אשר קלסה ראשונה והם אשר נשארו עמה מהם עם כל טלטולה וטרופה וזה לשני עניינים:
    הא׳ לומר שאע״פ שחסרה מחציתם כי עוד ישובו אליה במה שיבא מן הזמן כפלים מהם כמו שיבא.
    והשני להגיד שבחה ומהללה שעדיין נשארו כלי תפארה בידה והתחיל מן העינים ואמר הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני. וזה שאם לא היה ביניהם בגלות נביאים היו נמצאים ביניהם חכמים ומנהיגים שלמים כאותם ששיירו מאנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד חתימת התלמוד אשר שמו עיניהם על הנהגת האומה ותקנו לה כמה תקנות וסייגים כי זכותם היא נפלאה ועומדת לעד והם אשר הוסיפו כח וגבורה של מעלה לעשות חיל להושיעה.
    [אזהרת ה׳ לישראל בתחילת בית שני]:
    יפה את רעיתי. אמר האל יתברך: עתה בבנין בית שני, אל תוסיפי לסלק שכינתי מתוכך1, כי אמנם אַתְּ עתה ׳יפה׳ בחכמת אנשי כנסת הגדולה2, נאוה כירושלים הראשונה3 שהיתה ׳עיר הצדק׳4, כי שמה ישבו כסאות למשפט5: איומה. כענין שמעון הצדיק שהשתחווה אלכסנדרוס לפניו (יומא סט.)6: כנדגלות. במערכות ישראל בנצחונם7:
    1. בתוך ויכוח כנסת ישראל עם ה׳ בבקשתה להשרות שכינתו בתוכם, ותשובת ה׳ שכשהיו ראוים לכך השרה את שכינתו ביניהם, יביא את טענת ה׳ שבבית שני השיב את השראת השכינה במידה מסויימת וישראל הם שקלקלו וגרמו לסילוק שכינתו, ומספר זאת כאילו עומדים עתה בתחילת ימי בית שני, וה׳ מבקש מכנסת ישראל שלא יגרמו בעוונותיהם שיסלק את שכינתו מביניהם.
    2. בחבקוק (ב יד) כתוב ׳כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם׳, ורבינו שם מפרשו על בית שני, שתימלא הארץ דעת ע״י עזרא וחביריו, והכוונה לאנשי כנסת הגדולה. וראה במאמר ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳ שבסוף פירוש רבינו לזכריה, מה שביארנו בס״ד במשנת רבינו בעניין אנשי כנסת הגדולה ותקופתם.
    3. כלומר בבית ראשון. וכן פירש רש״י ׳הקב״ה מקלסה על זאת [שלא נתנו לצרי יהודה להשתתף בבניין בית שני], ׳יפה את רעיתי׳ כשאת רצויה לי, כך הוא נדרש בספרי (ואתחנן לו), ׳נאוה׳ את עתה כאשר בראשונה בירושלים׳. וראה תרגום. ואבע״ז פירש ׳תרצה׳ שם מדינה.
    4. לשה״כ בישעיה (א כו) ׳ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק׳.
    5. לשה״כ בתהלים (קכב ה) על ירושלים, ומפני ששם ישבו חכמי התורה, ׳כסאות למשפט׳, לכן נקראה ׳עיר הצדק׳, וזה היופי של ירושלים. וראה מש״כ רבינו בחבקוק (א ד) ׳ירושלים שהיתה קודם לכן ׳מלאתי משפט׳ (ישעיה א כא)׳, ומבואר שם שהיתה במעלה זו עד שהגלו משם את החרש והמסגר, בסוף ימי בית ראשון. ובבית שני שבה ירושלים להיות כך על ידי אנשי כנסת הגדולה שישבו בה.
    6. ׳איומה׳ – שמטילה אימה על כל רואיה, כמו ׳איום ונורא׳ (אבע״ז). וכן איתא ביומא שם: ׳תניא, בעשרים וחמשה בטבת יום הר גרזים הוא דלא למספד, יום שביקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה, לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר אמר להם [אלכסנדר], מי הללו, אמרו לו, יהודים שמרדו בך, כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה, כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי׳. ובפירושו לויקרא (כח י) בברכות שלפני התוכחות, פירש רבינו שברכות אלה התקיימו בתחילת ימי בית שני עד מות שמעון הצדיק, כמבואר ביומא (לט.) על הניסים שנעשו בבית המקדש עד מותו, ובברכות שם כתוב ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך׳, ופירש רבינו שהכוונה להשתחוואת אלכסנדר לשמעון הצדיק. וראה בפירוש לזכריה (ט ו-ח) מש״כ עוד על שמעון הצדיק ותקופתו, וראה בסוף הספר שם במאמר ׳נבואת זכריה: אורות הגאולה השלימה בימי בית שני׳.
    7. ׳כנדגלות׳ - כמחנות בעלות הדגלים (אבע״ז), כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם (מצודות), וכמו שפירש רבינו לעיל (ה י) ׳דגול, נודע לבעל דגל נצחון ויכולת׳. והכוונה למערכות ומלחמות ישראל שלחמו בימי בית שני, שבהם ניצחו והטילו אימתם על האומות. ובתהלים (ס ו) כתב רבינו ׳נתתה ליראיך נס להתנוסס - שנצחו את האויבים ונשאו ׳נס׳ ודגל של תשועה׳. וראה גם מש״כ רבינו להלן (פסוק י).
    כתרצה – שם עיר מלוכה למלכי ישראל.
    נאוה – נאה ויפה.
    איומה – מלשון אימה ופחד.
    כנדגלות – מלשון דגל ורוצה לומר מחנות בעלי דגל.
    יפה את רעיתי כתרצה – וכאשר נשמע אל החשוק נועם דבריה והפלגת תשוקתה אליו, שלח אמריו לקלסה, וכה אמר יפה את רעיתי כעיר תרצה, והיא היתה עיר יפה מאד בבנינים נפלאים (ועד שלא נבנית שומרון היתה עיר מלוכה למלכי ישראל).
    נאוה כירושלים – שהיתה נאה מאד בהפלגת הסדור וההנהגה.
    איומה כנדגלות – לפי רוב חשיבתך ומעלתך את מטלת אימה על רואך, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר עם כי את גולה וסורה, עם כל זה יפה את במעשים הגונים ובמדות ישרות, וכל האומות אינם חפצים להשחיתך עד התכלית כאילו היית המון עם רב מלומדי מלחמה.
    משל:
    יפה – [מאמר הדוד] את רעייתי יפה כתרצה ר״ל ע״י שנתרצית אלי שנית ושב רצוני עליך ואת נאוה כירושלים כולו, ר״ל ככל בנותיה, ואת איומה כנדגלות, כמחנות רבות. שכן יראו עתה מקרוב אליך.
    מליצה:
    יפה – (הדוד העליון אומר אל נפש שלמה). את יפה ע״י שנרצו מעשיך ונתכפרו עונותיך. ואת נאוה כירושלים, ר״ל ככל הגויה והמון כחותיה, שהיא ירושלים המליציית ובנותיה, כי את שקולה כנגד כולם והעקרית בעיני. ואת איומה כנדגלות רבים והמון מחנות, כי מן התורה ומע״ט שעסקת ופעלת, עמדו צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשמרך בכל דרכיך וזר לא יקרב אליך.
    יפה וגו׳ – ובהיות דודי בגנו זאת בפיו תמיד.
    תרצה – עיר המלוכה למלכי ישראל מירבעם עד עמרי.
    אימה בנדגלות – נוראה כחילות ההולכות אחר דגלם, יפה ונאוה ועם כל זה מטלת מוראה על רואיה היראים לזלזל בה.
    יפה את וגו׳ – רבי יהודה ב״ר סימון פתר קרא בקרבנות, יפה את רעיתי כתרצה אלו הקרבנות שאתם מתרצים בהם כמש״נ ונרצה לו לכפר עליו, נאוה כירושלים אלו הקדשים שבירושלים, כמש״נ (יחזקאל ל״ו) כצאן קדשים כצאן ירושלים.⁠1 (מ״ר)
    יפה את וגו׳ – דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה אלו נשי דור המדבר שלא נהנו מנזמיהן למעשה העגל. נאוה כירושלים – שכל מי שהיה רוצה ומבקש טיפוסים של פעור היה הולך ומוצאה בירושלים, הדא הוא דכתיב (ישעיהו י׳) ופסיליהם מירושלים ומשומרון.⁠2 (שם)
    יפה את וגו׳ – דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה – כשאת רוצה, כד את בעי אי את בעי למילף מכלום,⁠3 מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, אם לא מהן עצמן, כמש״נ ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלות צב. (שם)
    1. קרבנות סתם הם קדשי המקדש הנאכלים במקדש וקדשי ירושלים הם קדשים קלים הנאכלים בכל העיר, ופסוק זה נאמר בגלות, ואמר יפה לי את כתרצה – כזמן שנתרצית לי בקרבנות המקדש ובקרבנות ירושלים, כמבואר.
    2. ר״ל וזהו בעת שלא היו עושין רצונו של מקום, אבל בעת שעשו רצונו של מקום השליכו כולם הפסילים לחוץ לבערם. ונראה דלכן נקט בלשון מהופך וחיובי, להורות רבותא דאע״פ שכל כך היו מצויים הטפוסים של עבודה זרה בירושלים, אפ״ה בשעה ששבו בתשובה התגברו על יצרם ובערום כליל מירושלים, ואיירי קודם שנתבטל יצרו של עבודה זרה כמבואר ביומא נ״ד א׳.
    3. ר״ל כשאתה רוצה בעבודת ה׳ אין אתה צריך ללמוד ממי שהוא אופן העבודה ומעצמך יודע ומכוין יפה, כדמפרש, ודריש כתרצה נוטריקון כשאת רוצה ר״ל כשתרצה.
    וכאשר נשמע אל החשוק נועם דבריה והפלגת תשוקתה אליו, שלח אמריו לקלסה, וכך אמר1 כשסיפר בשבח אהובתו2, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּמו העיר3 תִרְצָה, נָאוָה – נאה ויפה4 את כִּירוּשָׁלִָם הנאה מאד בסדר והנהגה, ולפי רוב חשיבותך ומעלתך את5 אֲיֻמָּה – מטילה אימה על רוֹאַיִךְ6 כַּנִּדְגָּלוֹת – כמחנות בעלי הדגלים7, המטילים אימה על רואיהם8:
    1. מצודת דוד.
    2. רשב״ם.
    3. והיא היתה עיר יפה מאד בבנינים נפלאים, ועד שלא נבנית שומרון היתה עיר מלוכה למלכי ישראל, מצודת דוד.
    4. מצודת ציון.
    5. מצודת דוד.
    6. אבן עזרא, מצודת דוד.
    7. אבן עזרא, מצודת ציון.
    8. מצודת דוד. והנמשל, למרות שאת גולה וסורה, עם כל זה יפה את במעשים הגונים ובמדות ישרות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה מקלס את כנסת ישראל באומרו, את יפה כשאת רצויה לי ומקיימת מצוותי, ונאוה את עכשיו כמו בראשונה בעת שהיית יושבת בירושלים, ואימה אטיל על הגויים שלא ילחמו נגדך להשביתך ממלאכת בניית הבית.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ה) הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מִן⁠־הַגִּלְעָֽד׃
    Turn away your eyes from me, for they have overcome me. Your hair is as a flock of goats that trail down from Gilead.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אַסְחַרִי רַבָּנַיִךְ חַכִּימֵי כְּנִשְׁתָּא רַבְּתָא חֲזוֹר חֲזוֹר לְקִבְלִי דְּאִנּוּן אַמְלְכוּנִי בְּגָלוּתָא וְקָבְעֵי מִדְרַשָׁא לְאוּלְפַן אוֹרַיְתִי וּשְׁאָר זַעֲטוּטַיִךְ וְעַמָּא דְּאַרְעָא אַצְדִּיקוּ בְּמֵימַר פּוּמְּהוֹן כִּבְנוֹי דְּיַעֲקֹב דִּלְקַטוּ אַבְנִין וַעֲבַדוּ גַּלְשׁוֹשִׁיתָא בְּטוּרָא דְּגִלְעָד.
    [א] הָסֵבִּי עֵינַיִךְ – רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וּדְחָפָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִפָּלָטִין בַּחוּץ. מֶה עָשְׂתָה, הָלְכָה וְצִמְצְמָה פָּנֶיהָ אַחַר הָעַמּוּד חוּץ לַפָּלָטִין, לִכְשֶׁעָבַר הַמֶּלֶךְ אָמַר הַמֶּלֶךְ הַעֲבִירוּהָ מִנֶּגֶד פָּנַי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין וְגוֹזְרִין תַּעֲנִיּוֹת וְהַיְּחִידִים מִתְעַנִּים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, הֵן גָּרְמוּ לִי לִפְשֹׁט יָדִי בְּעוֹלָמִי. וּבְשָׁעָה שֶׁבֵּית דִּין גּוֹזְרִין תַּעֲנִיּוֹת וְתִינוֹקוֹת מִתְעַנִּים, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, הֵם הִמְלִיכוּנִי עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח). וּבְשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין תַּעֲנִיּוֹת וּזְקֵנִים מִתְעַנִּים, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, הֵם קִבְּלוּ מַלְכוּתִי עֲלֵיהֶם בְּסִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), וּכְתִיב: אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי וגו׳ (תהלים פ״ז:ד׳). רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא בַּר פַּפָּא כְּתִיב: וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים (תהלים ס״ח:י״ט), וְאַף סוֹרְרִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, בְּאֵי זוֹ זְכוּת, בִּזְכוּת כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, מָה עֵז זוֹ בְּזוּיָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּזוּיִין בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וגו׳ (במדבר כ״ה:א׳).
    שערך כעדר העזים – כבר אמרנו.
    ששים המה מלכות – זה אברהם ויוצאי ירכו.
    ושמונים פילגשים – אלו יוצאי התיבה. ועלמות אין מספר. אלו המשפחות שאין להם מספר.
    הסבי עיניך – למלך שזמן אורחים לסעודה וצר כל מיני סעודה (בפה) [במפה] והיו האורחים רואים אותו ודעתן מיושבת, כך הקב״ה הראה דוגמא בעולם הזה (של) מעין מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. כבר החיה מתים על ידי אליהו ויחזקאל ואלישע, והיו מלכים אומניך, נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד, כי תעבור במים אתך אני בים ובירדן. כי תלך במו אש לחנניה מישאל ועזריה.
    אדירי טרפיך מן חד׳אי, אנהמי קד אפתנאני, שערך כקטוע אלמאעז, אלד׳י קד אנגאזת מן גבל גרש.
    תסובבי את קצה עיניך מנגדי לפי שהם כבר הקסימו אותי, השער שלך כמו עדרי העזים אשר כבר עברו מהר הגלעד.
    הרהיבוני – הטו את דעתי, השיאוני.
    שגלשו – שעברו מהר גלעד.
    ויותר נראה שענין הסבי עיניך על עזרא ונחמיה ודניאל וזרובבל ומרדכי שבקשו מלפני ה׳ להסיר הרעה מישראל ולסלוח עונותיהם כמו שאמר עזרא אדונינו אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך (עזרא ט, ו), וחלו פני הבורא יתרומם ויתעלה לסלוח ולכפר לעמו, והשיב שהם הרהיבוני. שערו כעדר העזים, הם שלשת הנביאים חגי זכריה ומלאכי אדונינו. אבל אדוננו זכריה הרי הזכיר ענין תושב גלעד שהוא אליהו ז״ל באמרו מה נאוו על ההרים דגלי מבשר. (ישעיהו נב ז. ואין לו ענין לזכריה). ומלאכי חתם נבואתו באמרו הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא (מלאכי ג כג), ולכך אמר שגלשו מן הגלעד.
    הסבי עיניך מנגדי – כבחור שארוסתו עריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה: הסבי עיניך מנגדי כי בראותי אותם לבי משתחץ עלי ורוחי גסה בי ואיני יכול להתאפק.
    הרהיבוני – הגיסו לבי, כמו ורהבם עמל ואון (תהלים צ׳:ט׳), רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳), אֵישְוַויֵֿיר בלעז.
    והדוגמא כך: אמר הקדוש ברוך הוא במקדש זה אי איפשי להשיב לכם ארון וכפרת וכרובא שהם הרהיבוני בבית ראשון להראותכם חיבה יתירה עד שמעלתם בי.
    שערך כעדר העזים – בקטנים ודקים שבכם יש שבח הרבה.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בדפוסים: ״וכרובים״.
    Turn your eyes away from me – Like a young man whose betrothed is dear and pleasing to him, and her eyes are comely, and he says to her, "Turn away your eyes from me, for when I see you, my heart becomes haughty and proud, and my spirit becomes arrogant, and I cannot resist.⁠"
    Made me haughty – They made my heart haughty, as in, "And their pride וְרָהְבָּם is toil and pain,⁠"1 [and as in,] "They are haughty רַהַב but idle,⁠"2 asoajier in Old French. The allegorical meaning is as follows: The Holy One, Blessed Is He, said, "In this Beis Hamikdosh, it is impossible to restore to you the Ark, the Ark cover, and the cherubim, which excessively endeared you to Me in the first Beis Hamikdosh, to show you great affection, until you betrayed Me.⁠"
    Your hair is like a flock of goats – The young, tender, and insignificant ones among you, are praiseworthy.
    1. Tehillim 90:10.
    2. Yeshayahu 30:7.
    הסבי עיניך מנגדי – לאחר שספרה כנסת ישראל בשבחו של השם בפני האומות חזר הכתו׳ לדבר בשבחה של כנסת ישראל.
    יפה את רעייתי – הסבי עיניך מנגדי. אמ׳ הקב״ה אם רצונך התבונן עי [על] כל מה שהבטחתיך לעתיד אני עתיד לעשות לך. הסבי עיניך על עניניך הראשונים הטובות שעשיתי עמך והסבי עליהם ומאותם תדעי העתידות שהם הרהיבוני מהם את למד הרבה טובות העתידות. משל [למלך] שזימן אורחים וצייר כל מיני הסעודה במפה והיו האורחים רואין אותם ודעתם מתיישבת כך הקדים השם מעין דוגמת העתיד לבא והראה לצדיקים אמ׳ השם אני אמית ואחיה. וכבר עשה על ידי אליהו ואלישע ויחזקאל אמ׳ והיו מלכים אומניך אפים ארץ ישתחוו לך. וכבר עשה על ידי נבוכדנצר שנאמר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד. באדין מלכא לדניאל רבי ומתנן רברבן סגיאן גו׳. אמ׳ אם תעבור במים אתך אני. וכבר בקע הים והחריב את מי הירדן לפני ישראל. אמ׳ כי תלך במו אש לא תכוה. וכבר נעשה על ידי חנניה מישאל ועזריה הרי שהם הרהיבוני שהם הענינים ההם ראיתיו הרהיבוני שמחו לבי להבטחתך.
    ד״א: הסבי עיניך מנגדי – זה על דרך געגוע כאדם שיש לו אשה אהובה מאד וכל זמן שהוא רואה את עינה בוכות מיד נתמלא עליה רחמים וכל מה שמבקשת עושה לה על רוב אהבתו אותה והקב״ה או׳ לה לכנסת ישראל הסבי עיניך מנגדי. סבלי עול הגלות ואל תרחקי את הקץ כי עת לכל חפץ.
    שהם הרהיבני – שאני מתמלא עליכם רחמים רבים אלא שכבר נגזרה גזירה עד עת קץ ואל תרחקו את קץ.
    ד״א: הסבי עיניך לנגדך – מם במקום למ״ד כמו על צאן לבן עם צאן לבן על הכליות עם הכליות וכן מלבנון ללבנון. כלומר הסבי עיניך לנגדי וחזר בתשובה שהם הרהיבוני שאם תחזרי בתשובה אגדל עמך נסי.
    שערך כעדר העזים – השיער שנסעדתם לכל רוח כמוץ עובר כעזים שמתפזרין שדרך העזים להתפזר אחר מרעיתם על ההרים כך נתפזרים בין האומות כמו העזים שגלשו מן הגלעד שגורשתם מארץ הגלעד ונקראת ירושלם גלעד על שם גלעד.
    ד״א: שגלשו מן הגלעד – עתיד הקב״ה להוריש ישראל את ארץ הגלעד כבראשונה שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    הרהיבוני – הסירו רהבי וממשלתי, מן המחצבת רהב (ישעיהו נ״א:ט׳).
    (ה-ז) והנה שערך כעדר העזים ושניך כרחלים וכפלח הרימון רקתך. והעינין: הנה אלה אותות שאת היא רעייתי הראשונה, ולא תתערבי באחרות.⁠א
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״באחרת״.
    (5-7) Thy hair is like a flock of goats, thy teeth like ewes, thy temple like the pomegranate blossom. He means, Behold, these are signs that thou art my former love, and thou art not to be confounded with others, for thou art one, and none resemble thee;
    (ה-ו) לכן נביאייך ייפסקו ממך. וזה עינין הסבי עיניך, לכן ישובו נזירייך ואנשי מלחמתך.
    (5-6) Therefore thy prophets shall cease from thee (this is the meaning of turn away thine eyes), therefore thy Nazarites and thy men of war shall return.
    הרהיבוני – חזקו ממני, או הסירו כחי וממשלתי, כמו המחצבת רהב (ישעיהו נ״א:ט׳), ורהבם עמל ואון (תהלים צ׳:י׳).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    ופירוש הסבי עיניך מנגדי – שנפסקה הנבואה בבית שני, כאשר התנבא דניאל: ולחתום חזון ונביא (דניאל ט׳:כ״ד) כאשר פירשתי בספר דניאל.⁠א
    שערך – שהיו בבית שיני נזירים.
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״ולחתום חזון... בספר דניאל״.
    הסיבי עינייך – פתרונו: הסבי עינייך ופנייך שהיו מנגדי לקראת פניי ואסתכל עליך שהןא נאות ועריבות עלי.⁠ב
    שהם הירהבני – הגיס לבי.
    ויש לפרש: הסיבי עינייך – החזירי מראות נגדי שלא אהיה גס ביופייך לעיני העמים.
    שערך כעדר העזים – כשיער.⁠1
    1. כלומר: כשיער העזים.
    א. בכ״י: עלי כשהן.
    ב. בכ״י: עליו.
    (ה-ז) שהם הרהיבוני. הגיסו את רוחי יותר מדאי יופיך ואהבתך. דעתי מטורפת מתוך אהבה יתירה. הסיבי עצמך, שלא תסתכלי בי, שאיני יכול לסבול עוז אהבה שהיא כאשא וכשלהבתיה.
    והדוגמה עיני העדה, שהם הסנהדרין, מגיסים דעתי לאהבה את ישראל, ולהטיב להם עתה בבית שיני. שערך כעדר הרחלים – שאר העם הצדיקים כבני יעקב, שלקטו אבנים ועשו גל בהר הגלעד (ראו בראשית ל״א:כ״ה; בראשית ל״א:מ״ו-מ״ז). שיניך – כתרגום – הכהנים והלויים אוכלים קורבנותיהם ומעשרותיהם, ואינם נהנים מגזל, כצאנו של יעקב, שלא נהנו מגזל. כפלח הרמון מדמה התרגום, שהם מלכי בית חשמונאי, שהיו עוסקים בתורה.
    א. בכתב היד מופיעה המילה ״כעוז״ עם סימן מחיקה עליה, ומיד לאחריה המילה ״כאות״. הגירסה המחוקה היתה יכולה להיות מתאימה להקשר, אם כי לא מתאימה לגמרי מבחינה תחבירית, ואכמ״ל. נראה שהסופר פשוט העתיק את המילה ״עוז״ שהופיעה כבר מתחילת המשפט. אך הגירסה ״המתוקנת״ קשה עוד יותר. נראה לענ״ד שיש כאן שיבוש של המילה ״כאש״, (במקביל ל-״וכשלהבתיה״), שיבוש שנוצר על-ידי מחיקת רוב בסיסה של האות ש׳ (פרט לקצהו השמאלי), והצמדת שני הראשים השמאליים של האות.
    הסבי עיניך – הטי עיניך מנגדי ואל תסתכלי בי.
    שהם הרהיבוני – פי׳: בראותי שאת מסתכלת בי, לבי משתחץ ומתגייס עלי, לפי שזכיתי לעפרה יפה כמותך.
    הרהיבוני – עושין אותי רהב, אינאורגילינט מיאי.⁠1
    ופירש פרחון (מחברת הערוך ״רהב״): הרהיבוני – משלו בי ושלטו עלי, וכן: ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳) – פי׳ ישלטו, וכן: המחצבת רהב (ישעיהו נ״א:ט׳) – פרעה השליט, וכן: תרהיבני בנפשי עז (תהלים קל״ח:ג׳), וכן: ורהב ריעך (משלי ו׳:ג׳) – השליטהו עליך.
    1. בלעז: enorgueillent mei.
    הסבי עיניך מנגדי שכן לא היו אז בישראל נביאים, אך היו בך עובדי אלוהים ופרושים, כמו הנזירים ודומיהם, שמתחת למדרגת הנבואה.
    שערך כעדר העזים שכן הנזירים אינם קוצצים את שערם ולכן הוא מתארך ומשתלשל.
    (ה-ו) הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד: שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם – אמר זה להורות על חוזק חשקו בה כאלו יאמר שיופי עיניה ירהיבוהו ויוסיפו חשקו בה וספר בשבחיה במה שהכינתהו לו בזה הדרוש ובכלל במה שהכינתהו לו בהשגת החומר הרחוק והמניע הראשון והמשיגים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות. ולזה אמר שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד שניך כעדר הרחלים וגו׳ רצוני שכבר הכינה לו באמצעות החוש באלו ההקדמות אשר יצטרך אליהם באלו החקירות השנות מסכים ונאות וכבר התבאר אופן המשל בזה במה שקדם.
    (ה-ז) הסבי עיניך – אמר הש״י לאומת ישראל, הסבי עיניך, ר״ל אל יביטו בי האנשים הגדולים שבך שהם לך כעינים, והסב אותם מהיותם מנגדים לי, ר״ל למצותי, שהגדולים הנמשלים לעינים, הם המנגדים לתורת הש״י בסתר, כי מראים עצמם צדיקים, והם עוברים על מצות הש״י, והם סבה שיתארך הגלות, וז״ש שהם הרהיבוני, ר״ל חזקו רצוני לעכב הגאולה:
    שערך כעדר העזים – ר״ל המון העם אינם כ״כ חוטאים, ובעונותיהם לא יתארך הגלות. וזה שחזר ואמר שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה [שכלם]⁠1 מתאימות, ר״ל שכלן תמימות, ושכולה אין בהם, ר״ל האנשים הקטנים אין בהם עונות, שכלם מתאימות: ושכולה [אין בהם, ר״ל אין בהם נפתל ועקש]⁠2 שכולה ממצות, ואמר שעלו מן הרחצה, ר״ל שהם רחוצים מזוהמת החטאים, וכל זה רמז ג״כ באמרו כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך, ר״ל שהקטנים מלאים כרמון3:
    1. בכ״י: שכלן.
    2. בכ״י: ושכולה ר״ל אין בהם נפתל ועקש אין בהם.
    3. סנהדרין ל״ז א׳: ריש לקיש אמר: מהכא - כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון.
    וטוב עיניך ויופיין במקומו עומד עד שאת נוקפת פי בהן. ולא זכר בהן מבעד לצמתך כבראשונה כי הצער וחזרתה אחר אבדתה גורמין גלוי עינים.
    ולזה אמר ע״ד הפלגת שבח עיניה אלה הסבי עיניך מנגדי – כלומר הסב זכרוני מנגד שאצ״ל שהם דבר כי ידוע הוא שהם הרהיבוני. אבל נדבר משאר התארים. ולא הזכיר מבעד לצמתך למה שלא היה להם מלך וכהן שהן היו עקר העינים בהויתן כמו שאמר ראשונה. שערך כעדר. שכבר היה הנזירות ביניהם בהיותה בגלות וכמו שסופר מאותו שבא לפני שמעון הצדיק יפה עינים וטוב רואי שנאמר עליו ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל (נדרים ט׳:).
    מכל מקום1 הסבי עיניך. הנביאים, כאמרו (ישעיה כט י) ׳ויעצם את עיניכם את הנביאים׳2: מנגדי. שלא יבקשו עוד3 חזון גם שיהיו ראוים לכך4: שהם הרהיבוני. הם היו סיבה שהתנשאתי להנקם מכם כאשר לא שמעתם5: שערך. כי אמנם מנהגי אבות הם נאותים ויקרים כמו שער של עדר העזים המוכן להיות בגד חשוב6, וכן תנהיגו מנהגים נכבדים כאמרם (נחמיה י לג) ׳והעמדנו עלינו מצוות׳ וגו׳7, ואין צורך עוד לנביאים8:
    1. אף שבבית שני ׳את יפה׳, שהיתה השראת השכינה במידה מסויימת.
    2. ׳ויעצם׳ - סגר עיניכם שלא תראו (רד״ק שם), אך לדעת הרד״ק הכוונה לנביאי השקר, ואילו רבינו מפרש שעצם את עיני נביאי האמת שלא יתנבאו. וכן פירש האלשיך בישעיה שם. אך בפירושו שם פירש רבינו באופ״א, שה׳ עצם את אזני העם מלהבין את דברי הנביאים.
    3. בדפוס: ׳שלא יפגשו עמל׳.
    4. שלא ישיגו נבואה למרות שהגיעו למעלה זו, וכאילו מבקש ה׳ מאת הנביאים ׳הסבי עיניך מנגדי׳, אל תכוונו אלי להגיע לנבואה. ואולי הכוונה למה שאמרו חז״ל שהיו צדיקים שהיו ראויים שתשרה שכינה עליהם אלא שאין הדור ראוי לכך, ראה סוטה (מח:) וסנהדרין (יא.) ׳ת״ר, משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע״פ כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא, ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן׳. ובאבות דר״נ (פי״ד) ׳שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלשים מהן ראויין שתשרה שכינה עליהן כמשה רבינו אלא שאין דורן ראוי לכך׳.
    5. ׳הרהיבוני׳ הוא הפעיל של ׳רהב׳ – גאווה והתנשאות, והכוונה כאן להתנשאות של כעס ונקמה, שה׳ ביטל את הנבואה כי בכך שהיו נביאים וישראל לא שמעו בקולם, גרמו לכעסו של ה׳ עליהם, וכדי שלא יכעס עליהם כל כך, פסק למלהשרות נבואה גם על הראויים לכך, וביקש שלא יבקשו עוד חזון ונבואה. ופירוש רבינו קרוב לפירוש רש״י: ׳הסבי עיניך מנגדי - כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה ׳הסבי עיניך מנגדי׳, כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה, כי איני יכול להתאפק, הרהיבוני - הגיסו לבי וכו׳, והדוגמא כך הוא, אמר הקב״ה, במקדש זה אי אפשר להשיב לכם ארון וכפורת וכרובים, ׳שהם הרהיבוני׳ בבית ראשון להראותכם חיבה יתירה עד שמעלתם בי׳. וכפירוש רבינו שמדבר בסילוק הנבואה כתב אבע״ז: ׳אני לדודי - אמרה כנסת ישראל, אף על פי שירד דודי לגנו, אני שלו והוא שלי, ענתה שכינה, יפה את, זה שחזרו בבית שני, ופירוש הסבי עיניך מנגדי - שנפסקה הנבואה בבית שני כאשר התנבא דניאל ולחתום חזון ונביא׳. והנה בב״ב (יב.) אמרו ׳מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים׳, ובמהרש״א שם כתב שהכוונה לחורבן בית ראשון, כי בבית שני לא היו נביאים אלא בתחילת בניינו, חגי זכריה ומלאכי, וביאר שאין הכוונה שבטלה הנבואה בחורבן הבית, אלא מאז שנבנה בית שני, אבל בשבעים שנות גלות בבל עדיין היו נביאים. ומצינו ביומא (כא:) שאחד מתוך ׳חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני׳ הוא ׳רוח הקודש׳, ופירש רש״י ׳רוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך׳. והשפת אמת העיר בדברי רש״י שמשמע מלשונו שאף הנביאים שחיו נפסקה נבואתם, ואיך דווקא בבנין ביהמ״ק תיפסק הנבואה. ולדברי רבינו כאן ניתן לומר שחורבן בית המקדש גרם שפסקה הנבואה מיד שנבנה בית שני, כדי שלא תגרום הנבואה לחורבן נוסף.
    6. כמו שכתב רבינו לעיל (ד א) ׳שערך - הטבעי, והם מנהגי אבות, הם כעדר העזים, כשער ׳עדר העזים׳ שמכוונים גם אותו למילת׳, וראה מה שהתבאר שם שהיו עוטפים את הצמר מלידתן כדי לעשות ממנו כלי מילת, שהוא בגד חשוב, וכן מנהגי האבות שבהם נבדלים ישראל מן הגויים ועוטפים אותם מן הלכלוך שלא יבוא להם מבחוץ. ולעיל (ה יא) כתב שכינה את סיפורי התורה ׳קווצותיו׳ – כלומר קצות שערו, ׳שהם כמו שער הגוף שאינו חלק ממנו׳, ואולי זו כוונתו גם ביחס למנהגי אבות, שהם טובים אך אינם חלק עצמי של התורה.
    7. מדובר שם בעולי הגולה בתחילת בית שני שהבדילם עזרא מן הנשים הנכריות וכרתו ברית לפני ה׳, וכתוב שם ׳והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו׳. ופירש במצודות: ׳קבענו על עצמינו דבר מצוה להיות חובה עלינו לתת שלישית השקל בכל שנה נוסף על מחצית השקל שאמרה התורה׳. וראה רמב״ן (שמות ל יב), ובתוספות יו״ט (משנה שקלים ב׳:ד׳) בגדר חיוב זה. ובפרשה זו בנחמיה מונה מספר מצוות שכולם מן התורה, אך ראה רש״י שם ׳וביכורי כל פרי עץ - בכורי של כל פרי האילן הם מדברי חכמים׳, והיינו שקיבלו עליהם להביא בכורים אפילו שלא משבעת המינים שחייבה תורה (שו״ת ציץ אליעזר חי״ז סי׳ יט), הרי שחכמי הדור תיקנו תקנות אלו אז. [ועשו כן בשעה שהבדילו את ישראל מן הנשים הנכריות, הרי שתקנות ומנהגים אלו יפה כוחן לשמור את ישראל מהשפעת הגויים, וכפי שהתבאר לעיל (ד א) לזה רומז עניין השערות הנסתרות מאחורי הצמה]. ובתקנת השבין לרצ״ה (אות ד) כתב: ׳ונחמיה הוא היה הראשון לחדש גזירות וסייגות חדשות בישראל, והוא כפי הנראה היה המתחיל בזה, וכנזכר בספרו קבלת איסור מוקצה ומשא ומתן בשבת, וכן אחריו כל חביריו אנשי כנסת הגדולה הם בעלי התקנות והסייגות בישראל והזהירו על זה בפירוש בשלושה דברים שאמרו (משנה אבות א׳:א׳) ועשו סייג לתורה, ומוסיף עליהם נחמיה בעשיית סייג דלצורך שעה אף שאינו ראוי להתקיים לעולם וכו׳, והכל כפי מה שראה צורך לגדור הדור שלא ישובו לכסלה, אף הוא חידש ענין חזרת קבלת התורה שבאו על החתום באלה ושבועה לשמור תורת ה׳ ככתוב בספרו (נחמיה י ל) וכו׳, וכל עניניו ומעשיו היה בענין זה להוסיף גדרים וזירוזים אלהבא שלא יעברו עוד׳.
    8. ולכן כאשר ראה שהנביאים גורמים לישראל להתחייב בעונש כשאינם שומעים בקולם, לא השרה עליהם רוח נבואה, ואף שיש תועלת בנבואה גם לקיום מצוות התורה, כפי שיבואר להלן (ז ב), בכל זאת די גם במנהגי האבות.
    שערך כעדר העזים. העי״ן בשו״א לבדו.
    הסבי – מלשון סבוב והחזרה.
    הרהיבוני – ענין התחזקות כמו תרהיבני בנפשי עוז (תהלים קל״ח:ג׳).
    שגלשו – ענין מריטת השער.
    הסבי עיניך מנגדי – גם זה מדברי החשוק, ישלח אמריו לאמר לה בדרך חבה החזירי לי עיניך שהם מוסרים מנגד פני, כי מאז בהבטתם בי חזקו ואמצו את לבבי להיות נמשך אחריך והנמשל הוא כאילו יאמר להחכמים עיני העדה שיביטו גם עתה ויסתכלו בתורה ויעסקו בה, כי בה היו מוסיפים כח מאז בפמליא של מעלה, וגם עתה יאהבו בזה אל המקום ברוך הוא. וכאומר עם כי המה בגולה ואין עסק התורה מוספת כח כל כך כמו העסק בארץ ישראל, מכל מקום מוסיפים הם.
    שערך כעדר העזים – שער ראשך סרוק ומבהיק, כשער עדר העזים אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים ברדתם ממקום מרעיתם מהר הגלעד, וכאילו נסרקו במסרק והנמשל הוא על הנזירים המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה. וכאומר עם כי אין קרבן בגולה להביא במלאת ימי נזרן, מכל מקום חביבים הם לפני.
    משל:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ״ל.
    מליצה:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א׳:ט״ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע״י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד׳). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר.
    (ה-ז) הרהיבני – רהב הוא להב בחילוף רי״ש ולמ״ד (להצהיל⁠־להצהיר), התלהבות לפעול, ועל זה נקראו המצרים, אומה חרוצה, רהב; וכאן הוראתו בלבי חשק כ״כ, שעם כל איומך לא אוכל להתאפק מחבקך.
    שגלשו – ושני המקראות ו׳-ז׳ עיין למעלה שיר השירים ד׳:א׳-ג׳; ואין לשאול מדוע הוכפלו דברים כאן ובמקומות אחרים, הלא שיר הוא!
    הסבי עיניך וגו׳ – א״ר סימון, משל למלך שכעס על מטרונה ודחפה והוציאה מפלטין לחוץ, הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד, לכשעבר המלך, אמר העבירוה, שאיני יכול לסבול,⁠1 כך בשעה שב״ד גוזרים תעניות ויחידים מתענים, אומר הקב״ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי,⁠2 ובשעה שגוזרין ותינוקות מתענים אומר הקב״ה, איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם המליכוני עליהם ואמרו ה׳ ימלוך לעולם ועד,⁠3 ובשעה שגורין וזקנים מתענין אומר הקב״ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם קבלו מלכותי עליהם בסיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.⁠4 (שם)
    שערך כעדר העזים – מה עז זו בזויה5 כך היו ישראל בזויין בשטים, כמש״נ וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו׳. (מ״ר)
    1. ר״ל העבירוה מלפני כי לא אוכל לראות בצערה, אע״פ שחטאה ועליה לסבול עד שתמלא צבאה.
    2. יחידים שבכאן פירושו תלמידי חכמים, והוי הפי׳ הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי, כלומר לפשוט ידי ולברוא את העולם, שבשבילם נברא העולם, כמבואר ביומא ל״ח ב׳ ובכ״מ, והלשון לפשוט יד יונח על בריאת העולם, כמ״ש בפדר״א פרק י״ח פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ.
    3. לא נתבאר למה תלי זה בתנוקות והלא כל ישראל אמרו זה, ואולי מכוין להאגדה דסוטה י״א ב׳ דנשי ישראל במצרים היו יולדות בשדה והיה הקב״ה יורד בכבודו ומשפר את הולד [בגמרא הגירסא והקב״ה שולח משמי מרום מי שמנקר וכו׳, ובש״ר פ׳ א׳ הגירסא שולח מלאך, אבל בש״ר פכ״ג הגירסא הקב״ה יורד בכבודו, והיא יותר מכוונת לסוף הענין שאמרו זה אלי], וכשנגלה הקב״ה על הים הכירוהו התנוקות תחלה שנאמר זה אלי, דלשון ״זה״ מורה על הידוע שכבר ראוהו, יעו״ש, ולפי״ז יתבאר האגדה שבכאן, דבאמת היו התנוקות המכירים תחלה במלכותו, ורק תפס הלשון ה׳ ימלוך ע״ד באור צחות הענין.
    4. דבענין מתן תורה כתיב (פ׳ יתרו) ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה, ומשמע דכל העם נגררו אחר הזקנים, וכ״א מפורש בש״ר ריש פרשה ט״ז, אלו לא קבלו הזקנים את דבריו של משה אף כל ישראל לא היו מקבלים וכו׳, יעו״ש, ומה שהביא כאן הפסוק נעשה ונשמע אע״פ דהוא כתיב בס״פ משפטים ולא במת״ת, סמיך על האגדה שהובא בפירש״י שם דבאמת נאמר במת״ת ורק נכתב שלא במקומו, וכ״מ במ״ר לעיל פרשה ד׳ פסוק ז׳ בדרשה כולך יפה רעיתי, תנא רשב״י, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, וע׳ מש״כ שם ושם פסוק א׳ אות ו׳ ראיה לזה.
    5. יתבאר עפ״י מ״ש בשבת נ״ד ב׳ שבית הבושת שלה מגולה, וזו היא בזויתה, ולא כמו הרחל שבית הבושת שלה מכוסה, כמ״ש שם הני מכסיין והני מגליין, ולכן אמר בדרשה הבאה מה רחל זו צנועה.
    והוסיף החשוק לומר לה בדרך חיבה1, הָסֵבִּי – החזירי לי את2 עֵינַיִךְ שהם3 מִנֶּגְדִּי – מוּסָרִים מנגד פני4, מפני שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי – חזקו5 ואמצו את לבבי להיות נמשך אחריך מאז שראיתי אותם6, שַׂעְרֵךְ – שער ראשך סרוק ומבהיק7, כְּשֵׂעָר8 עֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ – אשר נמרטו ונסרקו בענפי הקוצים ברדתם ממקום מרעיתם9 מִן הַגִּלְעָד – מהר הגלעד10:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת ציון.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד. ורש״י ביאר כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה הסבי עיניך מנגדי כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה כי איני יכול להתאפק.
    5. מצודת ציון. ורש״י ביאר הגיסו ליבי. ואבן עזרא ביאר הסירו כוחי וממשלתי.
    6. מצודת דוד.
    7. שם.
    8. שם.
    9. שם. וראה ביאור בפרק ד׳ פס׳ א׳.
    10. מצודת דוד. והנמשל, כאילו יאמר לחכמים עיני העדה שיביטו גם עתה ויסתכלו בתורה ויעסקו בה, וכאומר למרות שהם בגולה ואין עסק התורה מוסיף כח כל כך כמו העסק בארץ ישראל, מכל מקום הוא מוסיף, וְהַשֵּׂעָר הוא המשל על הנזירים המגדלים פרע שער ראשם כעדר העזים וכו׳, שהם סרוקות ושערותם ארוכות ותלויות כלפי מטה, וכאומר שלמרות שאין קרבן קרב בגולה להביא במלאות ימי נזירותם, מכל מקום חביבים הם לפני, מצודת דוד. ובמדרש, הקב״ה אומר לכנסת ישראל, ״הסבי עיניך מנגדי״ סבלי עול הגלות ואל תדחקי את הקץ שאני מתמלא עליכם רחמים רבים, ואם תחזרי בתשובה אגדיל עִמָּךְ נִסִּי, לקח טוב. ועוד דרשו, א״ר סימון משל למלך שכעס על מטרונה ודחפה והוציאה מפלטין לחוץ, הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד, לכשעבר המלך אמר העבודה שאיני יכול לסבול, כך בשעה שבית דין גוזרים תעניות ויחידים מתענים אומר הקב״ה איני יכול לסבול, ״שהם הרהיבוני״ הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי, ובשעה שגוזרין ותינוקות מתענים אומר הקב״ה איני יכול לסבול, ״שהם הרהיבוני״ הם המליכוני עליהם ואמרו ה׳ ימלוך לעולם ועד, ובשעה שגורין וזקנים מתענין אומר הקב״ה איני יכול לסבול, ״שהם הרהיבוני״ הם קבלו מלכותי עליהם בסיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ו) שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶׁעָל֖וּ מִן⁠־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃
    Your teeth are like a flock of ewes which have come up from the washing, each one bears twins, and none are missing from them.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּכָהֲנַיָּא וְלֵיוָאֵי אָכְלֵי קוּרְבָּנַיִךְ וּמַעְשַׂר קוּדְשָׁא וְאַפְרָשׁוּתָא דָּכְיָן מִכָּל אוּנְסָא וְגָזֵילָא הֵיכְמָא דַּהֲווֹ דָּכְיָן עֶדְרֵי עָנָא דְּיַעֲקֹב בִּזְמָן דְּסָלְקָן מִן נַחְלָא דְּיוּבְקָא דְּלָא הֲוָת בְּהוֹן אֲנִיסָא וְגָזֵילָא וְכוּלְּהוֹן דָּמְיָן דָּא לְדָא וְיָלְדָן תְּיוֹמִין בְּכָל עִדָּן וּמַתְכְּלָא וְעַקְרָא לָא הֲוָת בְּהוֹן.
    [א] שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים – מָה רָחֵל זוֹ צְנוּעָה, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל צְנוּעִים וּכְשֵׁרִים בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר שֶׁלֹא הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, שֶׁאִלּוּ הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, לֹא הָיָה משֶׁה מְשַׁבְּחָם, וְלֹא הָיוּ עוֹלִין מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּיוֹתֵר. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים זוּגוֹת זוּגוֹת אֵצֶל הָאִשָּׁה, הָיָה אֶחָד מֵהֶם מְפַחֵם פָּנֶיהָ, וְאֶחָד מֵהֶם מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, וְהָיוּ אוֹמְרוֹת לָהֶם אֵין אָנוּ מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתַּעֲשׂוּ לָנוּ כָּךְ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן לֹא דַּיֵּכֶם שֶׁנָּטַלְנוּ שֶׁלָּנוּ מִתַּחַת יְדֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם (במדבר כ״ה:ד׳). וְשַׁכֻּלָּה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא נֶחְשַׁד מֵהֶם אֶחָד בַּעֲבֵרָה.
    שניך כעדר הרחלים – מה הרחל הזו שכלה קדושה כך ישראל כלם קדושים. עדר הרחלים לאהל מועד. הצמר לפעמונים. הקרנים לשופרות. והרשעים נמשלו לכלבים שאין הנאה מהם. שנאמר כלם כלבים אלמים (ישעיהו נ״ו:י׳). מה הכלב הזה שהוא [נושך] את האדם. בקש ממנו אדם נדמה להיטיב אינו יכול. לכך נמשלו לכלבים שאין בידם לא מעשה טוב [ולא מצוה].
    שניך כעדר הרחלים – תפלת צדיקים יפה מקרבן כליל שנאמר ותיטב לה׳ משור פר.
    את׳נאיאך כקטוע אלרכ׳אל, אלד׳י צעדן מן אלרחצ׳ה, פכלהא מתאומה, וליס בהא מת׳כל.
    השנים שלך הקדמיות כמו עדרי הרחלים אשר עלו מהרחיצה, וכך כולן מולידות תאומות ואין בהן שום משכלת.
    ואמרו שניך כעדר הרחלים, חזרת האומה לאכול זבחי שלמים וזולתם בטהרה ונקיות כמו שביארנו לעיל.
    שנייך – קצינים וגבורים שביך כולם לטובה.
    כעדר הרחלים – הרחל הזו כולה קדושה: צמרה לתכלת, בשרה לקרבן, קרניה לשופרות, שוקיה לחלילין, מעיה לכנורות, עורה לתוף. אבל האומות נמשלו לכלבים שאין מהם לקדושה כלום.
    Your teeth – The officers and the mighty that are among you are entirely good.
    Like a counted flock – The ewe can entirely be utilized for holy purposes: its wool is for blue thread, its flesh for sacrifice, its horns for shofars, its thighs for flutes, its intestines for harp [strings], its hide for a drum. But the wicked [i.e., nations] were likened to dogs, for they are entirely unuseable for holy purposes.
    שניך כעדר הרחלים – ולמעלה הוא או׳ כעדר הקצובות. זה פי׳ לקצובות שהם ורחלים על שהרחלים קבצים במרעיתם. כן השינים מתקבצים אל המדרשות.
    שעלו מן הרחצה – שמעלים הדבר על בוריו ומרחיצים עוונותיהם של ישראל.
    שכולם מתאימות – יושבים זוגות זוגות ועוסקין בתורה.
    ושכולה אין בהם – עוברי עבירה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    שניך – הגבורים.
    שינייך – דקות ומכוונות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    כעדר הרחלים – פירשתי למעלה מה שכתוב: שניך כעדר הקצובות (שיר השירים ד׳:ב׳) – פירושו עדר הרחלים הקצובות, כמו שאומר כאן.
    שניך כעדר הרחלים וכו׳ כבר נזכר דבר זה קודם, וחוזרים עליו כאן משום שמצבים אלה יחזרו אליכם בזמן זה כפי שהיה בעבר, וכבר בואר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    וגם כן שערך ושנייך הכל בהדורו.
    שניך עם שלא נמצאו בגלותה אנשי צבא ויוצאי מלחמה אבל כבר היו לה גברי מגיחי קרבא במלחמתה של תורה כמו שנתפרסם בכל הויות התלמוד וכלם תורתם שלמה ונקיה וכלם זוגות. רבי יוחנן וריש לקיש. רב ושמואל. אביי ורבא. רבה ורב יוסף. וכן כלם.
    ושכולה אין בהם – שכלם עשו תלמידים שהיו ממלאים מקומם.
    שנייך. הנלחמים1, כמו בני חשמונאי וזולתם2: כעדר הרחלים. הם צדיקים ויקרים בעיני ׳כעדר הרחלים׳ שמכוונים אותו למילת3: מתאימות. בעיון ובמעשה4: ושכולה אין בהם. אין בהם מורד מקדיח תבשילו5:
    1. כן פירש לעיל (ד ב) ש׳שינייך׳ הם אנשי הצבא. וכן פירש רש״י ׳שניך - קצינים וגיבורים שבך, כולם לטובה׳. ובשהש״ר: ׳שניך כעדר הרחלים, מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין׳.
    2. שהיו צדיקים, והיו בימי בית שני. וראה פירוש רבינו לזכריה (ט טז) ש׳חשמונאי ובניו׳ נחשבו ל׳צדיקי הדור׳.
    3. שעוטפים את צמרם כדי שלא יתלכלך ויישאר נקי לעשות ממנו כלי מילת, שהם בגדים חשובים, כמבואר בפסוק הקודם, ובאריכות לעיל (ד א).
    4. ׳מתאימות׳ - לשון מתום, כלומר תמימות (רש״י), ואולי גם מלשון ׳תאומות׳ כפי שפירשו אחרים, ולכן פירש שהשלימות הוא בעיון ובמעשה. וכן הוא לעיל (ד ב).
    5. לשון הגמרא בברכות (יז:) ׳שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים׳. וכן לשון רבינו לעיל (ב ד) ׳שכולם מתאימות - כן היו אנשי הצבא שלמים בתורה ובמעשים טובים, ושכולה אין בהם - אין ביניהם מורד׳. ובלקח טוב ׳ושכולה אין בהם - עוברי עבירה׳.
    מתאימות – מלשון תאומים.
    ושכולה – רוצה לומר חסרון ופגם ואמר בלשון השאלה.
    שניך כעדר הרחלים – שניך המה לבנות במראה ומסודרות, כמו עדר הרחלים כשהם עולים מן הרחצה שמבהיקים בלובן צח.
    שכולם מתאימות – מוסב על השנים לומר אשר כל השנים שוות כתאומים ואין בהם שכולה, רוצה לומר לא נחסר אחד מהם ולא נפגם ולא נשתנה מראהו. והנמשל הוא על שוטרי העדה הממונים להכרית ולהשחית את החייבים במשפט, שהם נקיים מן העושק כעדר העולה מן הרחצה המנוקים מן הלכלוך, וישוו אלו לאלו, וכולם קדושים מנוקים מגזל ולא ימצא במי מהם נדנוד עושק.
    משל:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ״ל.
    מליצה:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א׳:ט״ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע״י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד׳). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    שניך כעדר הרחלים – מה רחל זו צנועה1 כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין. (שם)
    שכולם מתאימות – לשון זה נדרש לעיל בפרשה ד׳ פסוק ב׳.
    כפלח הרמון רקתך – פסוק זה נדרש לעיל בפרשה ד׳ פסוק א׳ וג׳.
    1. עיין מש״כ באות הקודם.
    שִׁנַּיִךְ לבנות במראה
    ומסודרות1 כְּמו עֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ – כשהם עולים2 מִן הָרַחְצָה שמבהיקים בלובן צח3, שֶׁכֻּלָּם – שכל שינייך4 מַתְאִימוֹת – שוות כמו שתאומים שווים5, וְשַׁכֻּלָה – וחסרון ופגם6 אֵין בָּהֶם שלא נחסר אחד מהם ולא נפגם ולא נשתנה מראיהם7:
    1. רשב״ם, מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. שם.
    4. שם.
    5. מצודת ציון.
    6. שם.
    7. מצודת דוד. והנמשל, שוטרי העדה הממונים להכרית ולהשחית את החייבים במשפט, הם נקיים מן העושק כעדר העולה מן הרחצה המנוקים מן הלכלוך, וישוו אלו לאלו, וכולם קדושים מנוקים מגזל ולא ימצא במי מהם נדנוד עושק, מצודת דוד. ורש״י ביאר, קצינים וגיבורים שבך כולם לטובה, וקדושים ישראל כמו שהרחל הזו כולה קדושה, צמרה לתכלת, בשרה לקרבן, קרניה לשופרות, שוקיה לחלילין, מעיה לכנורות, עורה לתוף, אבל האומות נמשלו לכלבים שאין מהם לקדושה כלום. ובמדרש, ״שניך כעדר הרחלים״ מה רחל זו צנועה כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין, ״שעלו מן הרחצה״ שמעלים הדבר על בוריו ומרחיצים עוונותיהם של ישראל, ״שכולם מתאימות״ יושבים זוגות זוגות ועוסקים בתורה, ״ושכולה אין בהם״ אין בהם עוברי עבירה, מדרש רבה, לקח טוב.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ז) כְּפֶ֤לַח הָרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃
    Your temples are like a slice of pomegranate behind your veil.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    וּמַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאֵי כּוּלְּהוֹן מָלְיָן פִּקּוֹדַיָּא כְּרִמּוֹנָא בָּר מִן מַתִּתְיָה כָּהֲנָא רַבָּא וּבְנוֹהִי דְּאִנּוּן צַדִּיקִין מִכּוּלְּהוֹן וּמְקַיְּמִין פִּקּוֹדַיָּא וּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּצִחוּתָא.
    [א] כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֶׁחָזְרוּ מִמִּלְחֶמֶת מִדְיָן הִתְחִיל משֶׁה לְשַׁבְּחָן, אֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּכֶם רְצוּפִים מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרִמּוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל מִי שֶׁבָּא עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצַּל מִמֶּנָּהּ וְלֹא עָשָׂה אוֹתָהּ, מִצְוָה גְּדוֹלָה עָשָׂה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְצַמָּתֵךְ, עַל הַצְּנוּעִין וְעַל הַמְצֻמָּתִים שֶׁבָּכֶם.
    כפלע אלרמאן וגנתך, מן בעד נקאבך.
    וכמו פלח הרמון הרקה שלך (עצם הפנים אשר תחת העין) מאחורי ה״רעלה״ שלך.
    רקתך – החלק העליון הבולט של הלחיים.
    מבעד לצמתך – מאחרי צעיפך.
    וענין כפלח הרמון, התקבצם יחד כל אחד כפי מעלתו, וכן כאשר יצאה האומה לבבל ומדי ותימן ופרס ונשארו במעמדם ולא נטמעו בין האומות ונתקיימה התורה בידם כמתכונתה ולא נתטנפה בטומאת ששים הממלכות ושמונים העמים אשר כמה שמות פרטיים וכלליים להם, וכן אותות ומופתים שאירעו על ידם כגון האותות שנעשו בדור חנניה מישאל ועזריה, עד שהכריז נבוכדנצר שתורת ה׳ אמת ואמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו (דניאל ג כח), ואמר עוד אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמא תקיפין (שם ג לב), וכן האותות שבדור דריוש כענין דניאל והעמים שנתיהדו.
    כפלח הרמון רקתך – מסודרים דבריהם כסדור גרעיני הרמון אפי׳ הריקנין שבהם מלאים מצות כרמון.
    מבעד לצמתך – משבאו השונאים ירבו הייסורין שנאמר ביעותיך צמתותני. והשם מעלה עליהם שכר טוב.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    רקתך – הכהנים.
    כפלח הרמון – כשמפרש למעלה (מיוחס לר״י קרא שיר השירים ד׳:ג׳).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    רקתך – קצות המצח מכאן ומכאן.⁠1
    מבעד לצמתך – שלובן רקתך מבהיק מבעד לצעיף שמעוטפת ממנה, פרמי טא ליאורא.⁠2
    1. מקורו בפרחון (מחברת הערוך ״רק״).
    2. בלעז: parmi ta liure.
    כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך – זה הפסוק לפי המשל לבד להורות על יפיה וצניעותה. והנה בסדור שבחיה נעתק בזה המקום מהקודם ולא עברו שבחיה למטה מראשה בהדרגה כמו שעשה בהשגה הקודמת לפי שזאת ההשגה נעתק בה מהקודם בצד מה ר״ל העיון בחכמה הטבעית וזה כי מה שהקדימו החקירה עליו הם קודמות באופן מה לעניינים אשר תהיה החקירה בהם אחר זה כי הדברים הכוללים אשר הקדימו החקירה עליהם קודמים לדברים המיוחדים אם הקדימה ההיולאנית כמו הענין בחומר הרחוק אם הקדימה אשר על דרך הפועל והצורה והתכלית כמו הענין במניע הרחוק לפי מה שהתבאר בספר שאחר הטבע. ולא עברו שבחיה למטה מראשה שלא יהיה העתקם אל המאוחר רצוני במה שיחקור בדבר דבר מהדברים הטבעיים המיוחדים אל השגתם מהחוש אל הדברים המאוחרים והם המקרים והמשיגים כמו שיבא המאמר בזה במה שאחר זה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    גם הרקה מבעד לצמתך כבתחלה הרי ד׳ פארים מן הח׳ אשר זכר בקלוסיה ראשונה כי הצואר והשדים והמדבר והשפה אין מטבעם להשאר על יופיין באשה העזובה והנרדפת.
    כפלח הרמון – גם אם לא היו לה השרים רואי פני המלך כראשונה עדיין היו לה בגלותה אנשים גדולים קרובים למלכות נוהגים שררה וגאוה בקהלות מלבד נשיאי שתי ישיבות הנודעות שהיו קבועות אשר מהן הוראה יוצאת לכל ישראל סוריא ופומבדיתא כמו שאמר רב שרירא גאון בתשובה ולזה כפל בזה הענין מבעד לצמתך כמו שאמר לעיל ואלו הן ד׳ תארים אשר נשארו ונצמדו עמה ממה שהיו עמה בתחלה או דוגמתן. אמנם הצואר והשפתים והמדבר והשדים לא נזכרו לפי שלא נשארו הם ולא כיוצא בהם כי בגלות לא שמש המזבח ולא הנבואה גם לא נמצאו יחד מלך וכהן אל ענין הנהגתה כי אם אין כהן נתפרדה החבילה.
    (ז-ט) כפלח הרמון רקתך. התלמידים שהגיעו להוראה הקרובים ל׳עיני הדור׳ כמו הרקה לעיניים1, הם כמו ׳פלח הרמון׳, שגם שאינו רימון שלם, הוא נאות בטעמו ומראהו, כן מלאו דעה את ה׳2 בעיון ובמעשה3: מבעד לצמתך. מהיותם נבדלים מדעות חכמי האומות שהם כמו הצמה שהיא תכשיט שער נכרי4, וזה כי אמנם שישים המה מלכות. רבו דעות חכמי האומות החוקרים באלקיות5: ושמונים פילגשים. ויותר מהמה החוקרים בטבעיות: ועלמות אין מספר. המורים בענייני העולם בהנהגת הבית והמדינה6: אחת היא יונתי. האומה הדבקה בי כיונה בבעלה7: תמתי. השלימה מכל אומה זולתה בכל אלה8: אחת היא לאמה. לשרה תחוללכם9, לא לאברהם שיצא ממנו ישמעאל10: ברה היא ליולדתה. ל׳רבקה אוהבת את יעקב׳ (בראשית כה כח), לא את עשו, בהכירה את דרכי שניהם11: ראוה בנות ויאשרוה.⁠12 כענין רחב הזונה באמרה (יהושע ב יא) ׳כי ה׳ אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת׳13: מלכות ופילגשים. כענין מלכת שבא ושפחותיה14, כאמרה (מלכים א׳ י ח-ט) אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה [הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ, יְהִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ]׳15:
    1. רש״י לעיל (ד ג) פירש שהרקת ׳היא גובה הפנים שקורין פומי״ליש בלע״ז אצל העינים׳, וכ״כ אבע״ז ׳בין המצח לעין׳. ועל פי זה פירש רבינו שהכוונה לתלמידים היושבים לפני חכמי ומורי הדור שהם ׳עיני העדה׳. אך שם פירש רבינו שהרקה הוא ׳אצל הפה׳, וראה שם מש״כ בביאור.
    2. בחבקוק (ב יד) כתוב ׳כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם׳, ורבינו שם מפרשו על בית שני, שתימלא הארץ דעת ע״י עזרא וחביריו.
    3. לעיל (שם) כתב כן רבינו על תקופת הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע: ׳כפלח הרמון רקתך - הסמוכה לפה, והם התלמידים, מלאו דעה את ה׳ ׳כפלח הרימון׳ היפה במראה וטוב בטעמו גם שאינו רימון שלם׳. [ולעיל לא כתב ׳בעיון ובמעשה׳ כמו שכתב כאן, כי שם הקדים בתיאור רבותיהם של תלמידים אלה ׳כחוט השני שפתותיך - חכמי הדורות המורים את החלק העיוני, ומדברך - המורים את החלק המעשי׳, וכתב שמזה נמשך שלימות התלמידים, ודי בכך שהזכיר עניין העיון והמעשה אצל רבותיהם.
    4. כלומר, למעלתם זו הגיעו על ידי שהיו ׳מבעד לצמתך׳, מכוסים בתוך ׳צמה׳, שהיא תכשיט של שער נכרי, ומרמז להבדלתם מהשפעת הגויים, וראה מה שהתבאר בזה לעיל (ד א, ד ג). וראה אבע״ז ׳כי את הוא תשוקתי הקדמונית ואל תתערבי לי באחרת, כי הנה שערך ושניך ורקתך לעדים נאמנים, ולא יתכן שתתערבי באחרת, כי אחת את היא בעולם ואין דומה לך, גם הנה שלמה יש לו ששים מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר, ואין כמותך, כי אחת את לאמך׳.
    5. להלן ירמוז למעלות החכמה המצויים אף בין האומות, אלא שיש בחכמות אלו דיעות רבות, ושיבח את ישראל בבית שני שהיו ׳נבדלים מדעות חכמי האומות׳ כמו שעשר הטבעי נסתר מאחורי הצמה, ולעומת הדיעות הרבות שבין האומות, עם ישראל יחידה היא השלימה בכל החכמות, ומתוך כך רק היא דבוקה בה׳, כי רק היא מכירה אותו בחכמתה.
    6. ׳מלכות׳ ו׳פלגשים׳ ו׳עלמות׳ הנזכרות בפסוק זה מסמלות סוגי חכמה, שהחכמות נחלקות לשלושה מחלקות זו למעלה מזו בחשיבותן, החשובה שבחכמות היא החכמה האלוקית, אשר בה יקנה האדם אהבת האל ויראתו (ע״פ לשון רבינו בבראשית א כז), והכוונה לידיעת ה׳ וידיעת גדלו וטובו. השניה היא חכמת הטבע. והשלישית היא חכמת ההנהגה המדינית בחיים החברתיים. [וראה בפירוש רבינו לקהלת (ד יג-טו) ש׳הילד חכם ומסכן׳ הוא החכם בעיון בידיעת ה׳, ואילו ׳הילד השני׳ הנזכר שם ׳כל חכמתו בעסקי חיי שעה׳, הרי שמדבר שם בחכמה העליונה והתחתונה. וראה בפתיחת הרמב״ם למו״נ ׳שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חכמת האלהות׳, ׳ולא תגיע החכמה האלוקית ההיא אלא אחר חכמת הטבע, כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלהות׳, וכנראה שלכן ׳הילד הראשון׳ הוא חכם בשני החכמות העליונות. ועוד כתב הרמב״ם שם (ח״א פי״ז): ׳לא תחשוב כי החכמה האלוקית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע׳. וראה באבות (פ״ג מי״ז) ׳אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה׳, ופירש רבינו שהכוונה לחכמה המדינית, ׳אם אין חכמה מדינית לישא וליתן באמונה, באופן שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו׳.
    7. שאינה מחליפה את בן זוגה, זוה״ק (ח״ג סא.), שהש״ר (א טו), תנחומא (תצוה ה), ועיין עירובין (ק:) ׳עריות מיונה׳. וכ״כ לעיל (ד א). ובשהש״ר ׳אחת היא יונתי תמתי, זו כנסת ישראל שנאמר (שמואל ב׳ ז׳) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ׳.
    8. בחכמות האלקיות, המדעיות, והנהגת הבית והמדינה.
    9. לשה״כ בישעיה (נא ב), כלומר שרה שילדה אתכם, ולכן ׳אמה׳ היא שרה.
    10. שישראל אינה האומה היחידה שיצאו מאברהם, לכן אמר שאומתנו היא יחידה דווקא ׳לאמה׳. ובשהש״ר ׳אחת - זה אברהם, שנאמר (יחזקאל לג) אחד היה אברהם, אחת היא לאמה - זה יצחק, שהיה יחיד לאמו׳.
    11. כתוב ׳ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב׳, ופירש שם רבינו: ׳ויאהב יצחק את עשו - גם את עשו, אף על פי שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב, ורבקה אוהבת את יעקב - לבדו, מפני שהכירה ברשעו של עשו׳. ופירושו כאן הוא ע״פ שהש״ר ׳ברה היא ליולדתה - זה יעקב אבינו שהיה ברור ליולדתו שהיה צדיק גמור׳.
    12. ׳ויאשרוה׳ – סיפרו שבחה (רס״ג).
    13. הרי שהודתה שה׳ שהוא אלקי ישראל הוא גדול על כל אלוהי הגויים. אולי מפרש ׳בנות׳ על משקל ׳בנות ירושלים׳ שהם אומות העולם, כמו שפירש לעיל (א ה). וראה שהש״ר עה״פ (לעיל א ג) ׳על כן עלמות אהבוך׳, שהכוונה לגרים, וגם שם הזכירו את רחב.
    14. צ״ע היכן נזכרים שפחותיה, וראה שם (פסוק יג) ׳ותלך לארצה היא ועבדיה׳. [יצויין כי תיבה זו חציה השני [ושפ...] מוסתרת בגליון בכת״י]. ובא לפרש ׳מלכות ופילגשים׳, ׳מלכות׳ מרמז למלכת שבא עצמה, ו׳פילגשים׳ שהוא בזוי מרמז לשפחותיה.
    15. ראה שמו״ר (כז ד) ׳אמרו ישראל להקב״ה, כשעשית לנו נסים בים אמרנו לך עזי וזמרת יה, הלא שמעה רחב ובאה ודבקה בך, שנאמר ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ, כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף, הוי ה׳ עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, כשעשית נסים בימי שלמה שנאמר ויתן עוז למלכו, לא באת מלכת שבא ושבחה אותך שנאמר ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה ומה אמרה יהי ה׳ אלקיך ברוך אשר חפץ בך׳. ובשהש״ר ׳ראוה בנות ויאשרוה - המד״א (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים, מלכות ופילגשים ויהללוה - המד״א (ישעיה מט) והיו מלכים אומניך׳.
    כפלח – ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מ״א:ט״ז).
    רקתך – הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד׳:י״א).
    מבעד – מבפנים.
    לצמתך – היא המסוה המכסה את הפנים וכן גלי צמתך (ישעיהו מ״ז:ב׳).
    כפלח הרמון רקתך – גובה פניך מזה ומזה הוא סגלגל ואדום ומעורב בלובן, כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון, והמה נסתרים מבפנים להמסוה, ובזה ממשיכים אהבה וחשק יותר מאילו היו גלוים מבלי מסוה. והנמשל הוא על שופטי העדה שהם פני הדור, שהמה ממולאים בכל חכמה ומדע כרמון המלאה לה גרגרים. והמה מסתירים החכמה בלבותם ואינם מתפארים בפני אנשים. וכאומר עם כי בגולה יתמנו השופטים בישראל על פי חוקי הממשלה, עם בל זה לא ימצא מי יערב לבו לגשת להיות מן השופטים אם לא ימצא בו כל אלה. (ולא זכר שבח השפתים מה שזכר למעלה, כי הם המרמזים על הנביאים ואינם בגולה. ובעבור זה לא זכר גם שבח הדבור, כי הוא מרמז על הלוים העומדים על הדוכן לדבר בשיר, ובגולה אין דוכן ואין שיר. וכן לא זכר שבח הצואר, כי הוא מרמז על בית המקדש והוא חרב. וכן לא זכר שבח השדים, כי הם מרמזים על המלך וכהן גדול, ובגולה אין מלך ואין כהן גדול).
    משל:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ״ל.
    מליצה:
    הסבי – מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א׳:ט״ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע״י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד׳). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    כְּפֶלַח הנבקע מן1 הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – גובה פנייך2, הסגלגל והאדום המעורב בלובן, היה מראה פנייך הנסתרים3 מִבַּעַד – מבפנים4 לְצַמָּתֵךְ5:
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י בפרק ד׳ פס׳ ג׳. והוא בין המצח והעין, אבן עזרא שם. ומצודת ציון ביאר שהוא גובה הפנים שמעל העיניים.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת ציון.
    5. שם. והנמשל, שופטי העדה שהם פני הדור שהם ממולאים בכל חכמה ומדע כרימון המלאה בגרגרים, והם מסתירים את חכמתם בליבותם ואינם מתפארים בפני אנשים, ואע״פ שלמשרות שבגולה מתמנים שופטי ישראל על פי חוקי הממשלה, בכל זאת מי יערב ליבו לגשת להיות מן השופטים אם לא ימצאו בו כל אלה, ולא הזכיר כאן את שבח השפתיים (כמו שהזכיר בפ״ד פס׳ ג), כי הם מרמזים על הנביאים שהם אינם בגולה, ומסיבה זו גם לא הזכיר את שבח הדיבור המרמז על הלויים העומדים על הדוכן לדבר בשיר, כי בגולה אין דוכן ואין שיר, וכן לא הזכיר את שבח הצואר כי הוא מרמז על בית המקדש שנחרב, וכן לא הזכיר את שבח השדיים כי הם מרמזים על המלך והכהן גדול, ובגולה אין מלך ואין כהן גדול, מצודת דוד.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (ח) שִׁשִּׁ֥ים הֵ֙מָּה֙ מְלָכ֔וֹתא וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים וַעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃
    There are sixty queens and eighty concubines, and maidens without number.
    א. מְלָכ֔וֹת =ש1 ובדפוסים (וכן הכריעו דותן וברויאר ומג״ה)
    • ל!=מְּלָכ֔וֹת (מ״ם דגושה)
    • קורן, ברויאר, מג״ה, סימנים, מכון ממרא
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    בֵּאדַיִן קָמוּ יַוְנָאֵי וּכְנַשׁוּ שִׁתִּין מַלְכִין מִבְּנוֹי דְּעֵשָׂו מְלוּבְּשִׁין שִׁרְיוֹנִין רָכְבִין עַל סוּסָוָן וּפָרָשִׁין וּתְמַנְיָן דּוּכסִין מִבְּנוֹי דְּיִשְׁמָעֵאל רָכְבִין עַל פִּילַיָּא בָּר מִן שְׁאָר עַמְמַיָּא וְלִישָׁנַיָּא דְּלֵית לְהוֹן מִנְיָן וּמַנִּיאוּ אַנְטְיוּכַס מַלְכָּא עֲלֵיהוֹן לְרֵישָׁא וַאֲתוֹ לְאָגָחָא קְרָבָא בִּירוּשְׁלַם.
    [א] שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת – רַבִּי חִיָּא צִיפוֹרָאָה וְרַבִּי לֵוִי פַּתְרֵי קְרָיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חִיָּא אָמַר, שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים, הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים, אַרְבָּעִים מֵהֶם יֵשׁ לָהֶם לָשׁוֹן וְאֵין לָהֶם כְּתַב, וְאַרְבָּעִים מֵהֶם אֵין לָהֶם לָשׁוֹן וְיֵשׁ לָהֶם כְּתַב. וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, הַשְּׁאָר מֵהֶם שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כְתַב וְלֹא לָשׁוֹן, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְּשׁוֹנָם (אסתר ח׳:ט׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים, שִׁבְעִים מֵהֶם מַכִּירִים אֲבוֹתֵיהֶם וְאֵין מַכִּירִים אִמּוֹתֵיהֶם, וְשִׁבְעִים מֵהֶם מַכִּירִין אִמּוֹתֵיהֶם וְאֵין מַכִּירִין אֲבוֹתֵיהֶם, וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, שֶׁאֵין מַכִּירִין אֲבוֹתֵיהֶם וְאִמּוֹתֵיהֶם. יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א׳:י״ח).
    ששים המה מלכות – אלו ששים רבוא, ושמונים פילגשים אלו מבן עשרים שנה ומעלה, ועלמות אין מספר אלו קטנים שאין להם מנין, אף על פי כן אחת היא יונתי תמתי זה משה שהוא שקול כנגד כלם שנאמר כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל. ואומר אז ישיר משה ובני ישראל, וכבר היה רבי עקיבא יושב ודורש שילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא, זו יוכבד שילדה משה.
    דבר אחר: ששים המה מלכות – אלו העו״א.
    כד׳אך הם סתין מלכאת, ות׳מאניין סרייה, ואחדאת׳ אלגואר בג׳יר אחצי.
    כך הן ששים מלכות ושמונים פלגשים, ונערות צעירות ללא מספר.
    ששים – כך ששים הם מלכות ושמונים שרות ונערות בלי מספר.
    (ח-ט) לכך אמר ששים המה מלכות, ואמר אחת היא יונתי היא שיחדה עצמה בין העמים לעבודתי ולמוד התורה שנמשלה בשלום כמו שנ׳ כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך (משלי ב ג). וכבדוה העמים כאשר שמעו אמתות תורתה ומה ששבחה ה׳ כמו שנ׳ כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד ו), ויותר חשוב מכך שהיו מלכי העמים מקריבים עמהם לה׳ יתעלה, וגם דבר זה וכיוצא בו מפרסמים רוממותו יתעלה על ישראל, וכמו שקבע מלך פרס וזולתו ומה חשתן ובני תורין ואמרין ודכרין (עזרא י ט). וכשסיים את זה תיאר שלמות האומה בשובה בבית שני והתנהגותה לפני ה׳, והזכיר שמנהגותיה בבבל כמנהגותיה בארץ, והתקבצם באלול ואדר, ואכילתם זבחי שלמים, ושבח את כל האומה על שלמות אמונתה והתעסקותה בתורה שבכתב ושבעל פה. לפיכך הוצרך עוד אדוננו שלמה לתאר כנגד זה גם מה שהזניחה מן המעלות שהזכיר תחלה, ודברים מוזרים שעשתה ומומים שבה כגון נשיאת נשים נכריות והחלפת הלשון העברי שנ׳ ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם (נחמיה יג כד), ואפילו הכהנים כמבואר בענין סנבלט החורוני, וחללו שבתות שנ׳ גם בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות (שם יג טו), ולא חזרו בתשובה, וחרה אף ה׳ בהם. וכאשר שבו ממצב זה המשילם שלמה לעליית השחר שהוא לא חשך ולא אור כיון שהיו אז לא צדיקים ולא רשעים, ואמר מי זאת הנשקפה.
    ששים המה מלכות – אברהם ויוצאי ירכו ששים: בני קטורה שש עשרה, ישמעאל ובניו שלש עשרה, יצחק ובניו שלשה, בני יעקב שנים עשר, בני עשו שש עשרה בדברי הימים, הרי ששים. ואם תאמר: צא מהם תמנע שהיא אשה, אברהם מן המיניין.
    ושמנים פילגשים – נח ובניו עד אברהם כל תולדות יוצאי התיבה שמנים תמצאם. וכשם שהמלכות שהם נשי המלך יתירות בגדולה על הפילגשים כך היו אברהם ויוצאי יריכו חשובים גדולים ויתירים בחשיבות על הכל כאשר תראה הגר בת מלכים היתה,⁠א תמנע בת שלטונים היתה ונעשתב פילגש לעשו. ואומר: אל עמק שוה וגו׳ (בראשית י״ד:י״ז) – הושוו כולם בעצה אחת והמליכוהו עליהם.
    ועלמות אין מספר – למשפחות הרבה נחלקו כל אלה.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 142. בכ״י מינכן 5, לייפציג 1 (שם: ״ונעשית״) נוסף כאן: ״ונעשת פילגש לאברהם״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34: ״ונעשית״.
    There are sixty queens – [Referring to] Avraham and his descendants. The sons of Keturah are sixteen. Yishmael and his sons are thirteen. Yitzchok and his sons are three. The sons of Yaakov are twelve. The sons of Eisav are sixteen. [All of the above are listed] in Divrei HaYamim1, and total sixty. And if you should say that Timna2 should be excluded because she is a woman, then count Avraham in the number [of sixty].
    And eighty concubines – [If you count] Noach and his sons until Avraham, [i.e.,] all the generations of those who left the Ark, you will find them to be eighty. And just as the queens, who are the kings' wives, are superior in greatness over the concubines, so were Avraham and his offspring deemed greater and superior to all, as you will see. Hagar was the daughter of kings. Timna was the daughter of rulers and became Eisav's concubine, and it states, "to the Valley of Shaveh, etc.⁠"3 [meaning,] they all unanimously resolved הֻשְׁווּ=שָׁוֵה and crowned Avraham as king over them.
    And young maidens without number – All these were divided into many families.
    1. Chapter 1.
    2. Eisav's granddaughter.
    3. Bereshit 14:17.
    ששים המה מלכות – הם אומות שיש להם מלכות ולשון.
    ששים המה מלכות – המה בני עשו ואלופיהם של בני עשו וכל בני עשו (ושל בני שעיר) שיצאו ממילכה ורבקה.
    ושמונים פילגשים – הם בני הגר וקטורה שהם כ׳ שהכל פ׳ כמו ג׳. שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. והוא הרביעי.
    ועלמות אין מספר – שאר האומות.
    (ח-ט) ועלמות אין מספר – אלו משפחות ולשונות שמתחלקות ע׳ אומות ולא בחר השם באומה ולשון כי אם בישראל זרע אברהם יצחק ויעקב.
    מדרש: ששים המה מלכות – הם כ״ד ספרים ול״ו מסכתות. ועוד כ׳ מסכתות שאין להם תלמוד הכל פ׳. ועלמות אין מספר אלו מדרשות ותוספתות וברייתות. והכל נסמכין על תורת משה איש האלהים שנאמר אחת היא יונתי יונתי תמתי ואו׳ תורה אחת יהיה לכם. ואו׳ זכרו תורת משה עבדי.
    אחת היא לאמה – שלא חלפוה ישראל בתורה אחרת.
    ברה היא למולדתה – כל הדורש פסוק מדעתו כאלו קבלו מהר סיני.
    ראוה בנות ויאשרוה – כל אומות מודים שתורת משה ניתנה בהר סיני מפי הגבורה ואו׳ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י״י.
    מלכות ופילגשים ויהללוה – כל האומות מהללות תורת משה איש האלהים.
    ד״א: אחת היא יונתי – זו כנסת ישראל. אחת היא לאמה שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. לאומה שבחר בו שהם לאומה. שנאמר אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳ ברה היא ליולדתה כענין שנאמר אני היום ילדתיך. בני בכורי ישראל. ואו׳ הבן יקיר לי אפרים.
    ראוה בנות – בזמן שיתקבצו ישראל מן הגוים יראו גוים ויבושו.
    ויאשרוה – שנאמר ואישרו אתכם כל גוים כי תהיו אתם ארץ חפץ.
    מלכות ופילגשים – אלו אמות העולם שיש להם מלכות ושאין להם מלכות. ויהללוה שנאמר אז יאמרו בגוים הגדיל י״י לעשות עם אלה.
    מדרש אגדה: ששים המה מלכות – וכ״ד ספרים וי״ג ברייתות שנכרתו על המילה והמילה עצמה. וייחודו של השם. ושמונים פילגשים – ראשי סדרים. מ׳ מאימתי. י׳ יציאות. ח׳ חמש עשרה. א׳ ארבע אבות. כ׳ כל הזבחים. א׳ אבות הטמאות. הרי פ׳ לששה סדרי משנה. ועוד שהמשנה מתחלת מ׳ מאימתי ומסיימת מ׳ בשלום.
    ועלמות אין מספר – הם סיפרא וסיפרי תוספתא וכל המדרשות.
    אחת היא יונתי – זו התורה שהכל נשענין בה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    (ח-י) כי הנה שלמה יש לו ששים מלכות, אבל יונתי אחת היא, ואפילו המלכות יאשרוה, ויתמהו ויאמרו: מי זאת הנשקפה.⁠א
    א. בכ״י בפריס 334 נוסף: ״כמו שחר״.
    (8-10) Behold, king Solomon hath sixty queens; my dove, though, is but one, and even those queens would congratulate her and marveling exclaim, ‘Who is this that looks forth as the dawn’.
    ששים המה מלכות – הם אלופים שהיו בשעיר (בראשית ל״ו).⁠1
    ושמנים פילגשים – נח ובניו, וכן הם במספר (בראשית י׳).⁠2
    ועלמות – בני ישמעאל.
    2. השוו רש״י כאן, והשוו אבן עזרא פירוש ב׳ בראשית י׳:כ״ה ואבן עזרא פירוש א׳ בראשית י״א:י׳ (גם שם הוא חולק על הדעה שנח ובניו מנו בסך הכל שבעים).
    There are threescore queens. The ‘dukes’ who were in Seir.
    And four score concubines. Noah and his sons, and such was their number.
    And virgins. The children of Ishmael.
    (ח-ט) כי אחת את בעולם ואין דומה לך. גם הנה שלמה יש לו ששים מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, ואין כמותך כי אחת את לאמך.
    ששים המה – מפרשים הוציאו מספר ששים ושמונים בני נח ובני אברהם עם בני עשו בן בנו.
    ועלמות אין מספר – שאין להם ייחוס.
    (ח-ט) ששים המה מלכות – שיש לו ששים נשים בנות מלכות ושמנים פילגשים, ומכולם: אחת היא לי – שאין כמותה.⁠א ולא תאמרו:⁠ב לבדי אהובה ביותר, אלא אחת היא לאמה – אפילו לאמה היתה אחת היא – אהובה לה יותר {מ}⁠שאר בנותיה.
    ברה – כחמה היא, נאה ונקייה, כמו: ברה כחמה (שיר השירים ו׳:י׳).
    על כן: ראוה בנות ויאשרוה – שאינן רואות יפה כמוה.
    א. בכ״י נוסף כאן (בהשפעת שיר השירים ו׳:ז׳): בפלך הרמון.
    ב. בכ״י: תאמרי.
    ששים המה מלכות. הן נשי המלך, שכן מצינו בשלמה שלש מאות נשים, וארבע מאות פלגשים,⁠א ועלמות אין מספר.
    והדוגמה: התרגום מפרש, שבאו בני יוונים וכמה אומות על מלכי בית חשמונאי.
    א. בנוסחנו במלכים א (י״א:ג׳): שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת.
    ששים המה מלכות – ומכל מלכות שיש לי ומכל פלגשין ומכל עלמות שיש לי אינני אוהב רק אותך בלבד.
    (ח-ט) ששים המה מלכות משפחות בני עשו.
    ושמונים פלגשים משפחות בני ישמעאל.
    ועלמות אין מספר בני הפילגשים אשר לאברהם אשר שמותיהם אינם מפורטים במקרא, ולא נבחרו מבין כולם אלא יצחק וזרעו, ״אחת היא יונתי...⁠״, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בראשית כא:יב), ולכן כולם משבחים ומרוממים אותה כאשר היא מצייתת ומרצה [את האל], ״ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה״.
    ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר – ראוי שתדע כי כחות הנפש הם בכללם על שלשה פנים. מין ראשיי. ומין מכין והוא ראשיית מה. ומין בלתי ראשיי ובלתי מכין. והוא מבואר שמספר הכחות הנפשיות אשר בבעל חיים הם רבות מאד עם שבכל אבר פעולה מיוחדת לו עם זה תנועות מה וכח זן ומגדל ומושך ומחזיק ודוחה וזולת זה מהכחות אשר אי אפשר לאבר מהאברים שימנע מהם אם לא יהיה בסבת חולי או חסרון ביצירה. וכאשר נתן לכל פעולה מהם ולכל כח מהכחות ולכל תמונה מהתמונות כח נפשו תסודר ממנו יהיו הכחות הנפשיות רבים בלי ספק וזה מבואר למי שעיין בנתוח עיון מעט. וזה כי העצלי׳ רבים ולכל אחד מהם תנועות רבות בליפים מתחלפים. ובכלל הנה לכל דבר מאלו הדברים כלי מיוחד וכח נפשי מיוחד לפי שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות ראוי שלא יסודר מכלי אחד מצד מה שהוא אחד רק פעולה אחת שאם היה אפשר זה היה לחמר האחד יותר מצורה אחת וזה מבואר הבטול. והנה דמיון המכין מאלו הכחות הם כמו הפה והאצטומכא שיכינו אל הכבד המזון אשר אפשר לו שישנהו וישיבהו דם. והכבד הוא גם כן מכין באופן מה במה שישלחהו אל הלב מהדם להשלים הוייתו בלב ולהשתלח מהלב אל שאר האברים דרך הדופקים והעצבים והעצלי׳ אשר ישלם באמצעותם זה הפועל לפה ולאצטומכא ולכבד הנה גם כן מכינים בצד מה כי הם דדך אל הובלת הרוח היסודי אל אלו האברים אשר יגיע אליהם. ומשל הראשים באופן מה הלב והכבד במה שישלחהו מהדם אל האברים בזולת שתשלם הויתו בלב והמוח וחוט השדרה והעצב וזה שאע״פ שהראשי במוחלט הוא אחד לבד והוא הלב כמו שהתבאר בספר בעלי חיים הנה לאלו ולמה שידמה להם ראשיות מה. וכן הכחות המשיגות הן אם ראשיות אם מכינות. ובכלל הנה כל כח ישתלשל ממנו פועל לאבר א׳ זולתי נושאו הוא אם ראשיי אם מכין והכחות האחרונות אשר באבר אבר אשר לא יסודר מהם פועל לזולתם אינם לא ראשיות ולא מכינות. והוא מבואר שהכחות הראשיות רבות ויותר מהמה הכחות האחרונות והם אשר אינם לא ראשיות ולא מכינות. והנה המשיל הכחות הראשיות למלכות להיות להם ראשיית מה והם תחת ראש אחד והוא המלך והכחות המכינות לפילגשים לפי שהפילגש היא משרתת ולה ראשיית מה והכחות שאינם ראשיות ולא מכינות קרא עלמות כי אין לעלמות ראשיית באחד מהאופנים והנה הוא יאמר שהכחות אשר הם מלכות הם מספר רב והכחות הפילגשים הם מספר יותר רב והעלמות הם רבוי מופלג עד שיאמר לקושי המנות שאין לו תכלית.
    ששים המה מלכות – הש״י עתה בדרך כלל שבח אומת ישראל, ואמר שבעולם כלו בכללו יש ששים ארצות או איקלימים1 שיש להם מלכות2, וז״ש ס׳ המה מלכות, ושמונים פילגשים, שאע״פ שאין להם מלכים, יש להם אדונים, והמה להם כמו פלגשים:
    ועלמות אין מספר – ר״ל האומות שהן כעלמות, אין להם מספר, או יר״ל שאעפ״י שאינם מלכיות ולא ג״כ פילגשים, הן כעלמות, ר״ל שיש להם שרים ומנהיגים.
    1. ר״ל אזורים, ובס׳ עקידת יצחק בראשית שער ח: מה שאינן כן איש ואשתו, שהם נפרדים במשפחות, ולפעמים בממלכות ואקלמים: שער י: וישתנו לפי מנהגי המדינות והאיקלמים וכו׳. שער כח: שכל אחד מהם יש לו ממשלה ידועה, כפי אשר חלק ה׳ אלהינו אותם, לפי אקלמים או טבעים וכו׳.
    2. בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיא: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, הרי הוא אומר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ששים ושמונים הרי מאה וארבעים, אבותינו לא ירדו למצרים אלא בשבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך, וכן הוא אומר גבולות עמים, גבולי עמים אין כתוב כאן אלא גבולות עמים, זכו אומות ליטול שני חלקים במספר בני ישראל. גם במדרש תנחומא פרשת קדושים: כך הקדוש ברוך הוא ברא אומות העולם, כמה שנאמר ששים המה מלכות, אלו האומות, אחת היא יונתי, זו כנסת ישראל, וכו׳.
    ועוד אמר כי הכיר בה מן השבח מה שלא נגלה אליו עד עתה והוא כי היא מיוחדת בכל הבנות בהלול ואושר. כי הנה בהיותה חוזרת על כלם בבקשה דודה נכרה מעלתה עליהן והוא אומר ששים המה וגו׳.
    ואחר שקלסה על זה הדרך זכר קלוס אחר שלא זכרו ראשונה כי לא היה ענין לו. והוא אמרו ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    ועלמות – נערות וכן עלמות אהבוך (שיר השירים א׳:א׳).
    ששים המה מלכות – יתכן שבנשי המלך שלמה שהיו שבע מאות שרות, היו בהן ששים מופלגות ביופי ובמדות חמודות, ובג׳ מאות פלגשיו היו בהן פ׳ שהן מופלגות ביופי וכו׳ כאילו החשוק ישלח דברו לאמר הנה בנשי המלך השרות יש ששים מופלגות ביופי ובמדות חמודות, וכן בפלגשיו יש שמונים, וזולתם יש הרבה מן הנערות שהן מופלגות ביופי וכו׳. והנמשל הוא לומר כי הנה אמרו זרעו של שם בן נח נחלק אחר כך לששים עממים, וכינה אותם בשם מלכות להיותם מזרע שם הנאהב מהמקום ברוך הוא, והמבורך מפי נח אביו. וזרעו של יפת אחיו נחלק אחר כך לשמונים עממים, וכינה אותם בשם פילגשים להיותם מזרע יפת, שלא היה נאהב להמקום ברוך הוא כמו שם, אבל לא היה שנוא לפניו כמו חם, וזרעו של חם אחיהם נחלק אחר כך לעממים אין מספר. וכינה אותם בשם עלמות לבד, להיותם מזרע חם השנוא מהמקום ברוך הוא והמקולל מפי נח אביו.
    משל:
    ששים – [רואה כי בנות ירושלים באים שמה ועומדים סביבה] אומרת אליהן, הלא יש לו לשלמה נשים רבות ששים מלכות ושמונים פלגשים ורב עלמות. ולמה לו עוד לעשוק את רעיתי שהיא יחידה אצלי, כי.
    מליצה:
    ששים – ישים פניו אל בנות ירושלים, שהם כחות הגויה המתאספים עתה סביב הנפש, אמר הלא יש לו לשלמה, שהיא הכח המושל בגויה, נשים וכחות רבות, ששים מלכות. ר״ל כחות ראשיות המושלות בגויה, ותחתיהן שמונים כחות פחותות מהן במדרגה כמדרגת הפלגשים, ותחתיהן עלמות אין מספר, ר״ל יתר תכונות ומדות וכחות אשר אין מספר להן.
    ועלמות – הבתולות עדין וממתינות שאשים עיני עליהן.
    ששים המה וגו׳ – רבי חייא צפוראה פתר קראה באוה״ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים הרי ק״מ, ארבעים מהם יש להם לשון ואין להם כתב וארבעים מהם אין להם לשון ויש להם כתב, ועלמות אין מספר, השאר מהם, שאין להם לא כתב ולא לשון, יכול אף ישראל כן, ת״ל (אסתר ט׳) ואל היהודים ככתבם וכלשונם. (שם)
    ששים המה וגו׳ – ר׳ לוי פתר קרא באוה״ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים היי ק״מ, שבעים מהם מכירים אבותיהם ואין מכירים אמותיהם, ושבעים מהם מכירין אמותיהם ואין מכירים אבותיהם, ועלמות אין מספר – שאין מכירין אבותיהם ואמותיהם, יכול אף ישראל כן, ת״ל ויתילדו על משפחותם לבית אבותם.⁠1 (שם)
    ששים המה וגו׳ – רבי יצחק פתר קראי בפרשיותיה של תורה, ששים המה מלכות – אלו ששים מסכתות של הלכות,⁠2 ושמונים פלגשים – אלו פ׳ פרשיות שבתירת כהנים,⁠3 ועלמות אין מספר – אין קץ לתוספתות,⁠4 יכול שהן חולקין אלו עם אלו, ת״ל יונתי תמתי אחת היא, כולן דורשין מטעם אחד, מהלכה אתת מגזרה שוה אחת, מק״ו אחד.⁠5 (מ״ר)
    ששים המה וגו׳ – רבי יודן ב״ר אלעאי פתר קרא בעץ חיים ובגן עדן, ששים המה מלכות אלו ששים חבורות של צדיקים שיושבות בגן עדן תחת עץ החיים ועוסקות בתירה, ושמונים פלגשים אלו שמונים הבורות בינוניות שעוסקות בתורה חוץ לעץ החיים,⁠6 ועלמות אין מספר, אין קץ לתלמידים, יכול מפני שהן חלוקין זה עם זה, ת״ל אחת היא יונתי תמתי, כולן דורשין מטעם אחד מהלכה אחת מגז״ש אחת מק״ו אחד. (שם)
    ששים המת וגו׳ – רבנן פתרי קראי ביוצאי מצרים, ששים המה מלכות, אלו ששים רבוא שיצאו מבן עשרים ולמעלה, ושמונים פלגשים אלו שמונים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים ולמטה, ועלמות אין מספר – אין קץ ואין סכום לגרים.⁠7 (שם)
    1. מפרש ויתילדו על משפחותם שחשבו וידעו מי שילדה אותם היינו אמותם למשפחותם היינו קרוביהם, מפני שבמדבר היתה כל משפחה מיוחדת לעצמה בתוך בית אב של ראש המשפחה, ולבית אבותם מי הוא אביהם.
    2. והם י״ב מסדר זרעים, י״ב ממועד, ז׳ מנשים, י׳ מנזיקין, י׳ מקדשים, י״ב מטהרות, הרי ס״ג, וג׳ בבות נחשבות כחדא, ושבת ועירובין כחדא, הרי ס׳, ונקראות מסכתות התלמוד בשם מלכות, מפני שעל פיהם תחתך ההלכה, משא״כ הברייתות, שבהם לא נחקרה ההלכה כמו בתלמוד.
    3. כך היה נחלק ומסודר אצלם התו״כ, אבל לפנינו אין מספר זה מכוון, כי מחולק הוא ליותר מק״י פרשיות, מפני שאין אנו בקיאים היטב בטיב ההפסקות.
    4. כמו תוספתות דר׳ חייא ור׳ אושעיא ודבי ר׳ ישמעאל ודבי חזקיה ודבי שמואל ועוד, וקורא אותם עלמות מפני שהיו נעלמות ולא היו נמצאות ביד כל אחד, וכמ״ש בגמרא כי אתא רב דימי אייתי מתניתא בידיה, וכן מצאתי מגילת סתרים בבי רב, וכדומה מן הלשונות.
    5. ר״ל כל ענין הדרשות בנויות וקבועות על יסוד מוסד אחד, ע״פ הלמוד בי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אבל לא שכל אחד דרש ע״פ סברא עצמית.
    6. לא נתבאר לנו מקור מקומו של המספרים האלה, וגם לא מצאנו באורם.
    7. יש אגדות וגירסות חלוקות בענין זה, עמ״ש לעיל ג׳ ז׳ אות מ״ח, ועיין בשמ״ר ריש פרשה מ״ב ובבמ״ר פרשה י״א.
    וכך הוסיף לומר החשוק1, אחת את בעולם ואין דומה לך2, כי הנה גם לשלמה המלך מתוך שבע מאות נשותיו3, שִׁשִּׁים הֵמָּה – יש שישים4 מְּלָכוֹת מופלגות ביופי ובמידות חמודות5, וּמתוך שלוש מאות פלגשיו יש6 שְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים מופלגות7, וַעֲלָמוֹת – ונערות8 מופלגות זולת הנשים והפילגשים רבות הן עד9 אֵין מִסְפָּר, אולם רעייתי יפה ונאוה מכולן10, ומכולן אין אחת מיוחדת ויחידה כמו החשוקה שלי11:
    1. מצודת דוד.
    2. אבן עזרא.
    3. מצודת דוד.
    4. שם.
    5. שם.
    6. שם.
    7. שם.
    8. מצודת ציון. ורשב״ם ביאר בתולות.
    9. מצודת דוד.
    10. רשב״ם.
    11. אבן עזרא. והנמשל, זרעו של שם בן נח נחלק לשישים עממים, וכינה אותם בשם ״מְלָכוֹת״ מחמת היותם מזרע שם הנאהב מהמקום ברוך הוא, וגם שהתברך מפי נח אביו, וזרעו של יפת אחיו נחלק לשמונים עממים, וכינה אותם בשם ״פילגשים״ מחמת שלא היה נאהב למקום ברוך הוא כמו שם, אבל לא היה שנוא לפניו כמו חם, וזרעו של חם אחיהם נחלק אחר כך לעממים אין מספר, וכינה אותם בשם ״עלמות״ לבד, מחמת היותם מזרע חם השנוא למקום ברוך הוא וגם שנתקלל מפי נח אביו, מצודת דוד. ורש״י ביאר, ״ששים המה מלכות״ אברהם ויוצאי יריכו בני קטורה שש עשרה, ישמעאל ובניו שלוש עשרה, יצחק ובניו שלושה, בני יעקב שנים עשר, בני עשו שש עשרה, הרי שישים, ״ושמנים פלגשים״ נח ובניו עד אברהם, תולדות יוצאי התיבה שמונים תמצאם, וכשם שהמלכות שהם נשי המלך יתירות בגדולה על הפלגשים כך היו אברהם יוצאי יריכו חשובים גדולים ויתרים בחשיבות על הכל, ״ועלמות אין מספר״ למשפחות הרבה נחלקו כל אלה. ובמדרש, ״ששים המה מלכות״ אלו ששים מסכתיות של הלכות, ״ושמונים פילגשים״ אלו שמונים פרשיות שבתורת כהנים, ״ועלמות אין מספר״ אין קץ לתוספות, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ט) אַחַ֥ת הִיא֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ׃
    My dove, my perfect one, is but one. She is the only one of her mother; she is the choice one of her that bore her. The daughters saw her and thought her fortunate; the queens and the concubines, and they praised her.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּבְעִדָּנָא הַהוּא הֲוָת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא שְׁלִימְתָא פָּלְחָא בְּלֵב חַד לְמָרָהָא וְאָחְדָא לְאוֹרָיְתָא וְעָסְקָא בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא בְּלֵב שְׁלִים וּבְרִירָן זָכְוָתָהָא כְּיוֹמָא דִּנְפַקַת מִמִּצְרַיִם הָא בְּכֵן נְפַקוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאֵי וּמַתִּתְיָה וְכָל עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל וַאֲגִיחוּ בְּהוֹן קְרָבָא וּמְסַר יְיָ יָתְהוֹן בְּיַדְהוֹן וְכַד חֲזוֹ יָתְבֵי פִּלְכַּיָּא אַשַּׁרוּ יָתְהוֹן וּמַלְכְוָת אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָּא וְקַלִיסוּ לְהוֹן.
    [א] אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי – אַחַת זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד). אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה יָחִיד לְאִמּוֹ. בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁהָיָה בָּרוּר לְיוֹלַדְתּוֹ שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּמוּר. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף (בראשית מ״ה:ט״ז).
    דָּבָר אַחֵר: רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ – זוֹ לֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל׳:י״ג). מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה (בראשית מ״א:ל״ח), אִם אָנוּ מְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִין כָּזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ [את] כָּל זֹאת וגו׳ (בראשית מ״א:ל״ט).
    [ב] רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, אֵלּוּ שִׁשִּׁים מַסֶּכְתּוֹת שֶׁל הֲלָכוֹת. וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, אֵלּוּ שְׁמוֹנִים פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, אֵין קֵץ לַתּוֹסָפוֹת. אַחַת הִיא, הֵן חוֹלְקִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, וְכֻלְּהוֹן דּוֹרְשִׁין מִטַּעַם אֶחָד, מֵהֲלָכָה אַחַת, מִגְּזֵרָה שָׁוָה, מִקַּל וָחֹמֶר. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי אִלְעָאי פָּתַר קְרָיָה בְּעֵץ חַיִּים וּבְגַן עֵדֶן, שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, אֵלּוּ שִׁשִּׁים חֲבוּרוֹת שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיּוֹשְׁבוֹת בְּגַן עֵדֶן תַּחַת עֵץ הַחַיִּים וְעוֹסְקוֹת בַּתּוֹרָה. תָּנֵי עֵץ חַיִּים מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְכָל מֵימֵי בְרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין וְיוֹצְאִין מִתַּחְתָּיו.
    [ג] רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר לֹא סוֹף דָּבָר גּוּפוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. תָּנֵי תַּמְצִית כּוֹר תַּרְקַב שׁוֹתָה, וְתַמְצִית כּוּשׁ מִצְרַיִם שׁוֹתָה, וּמִצְרַיִם מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם, וְהִיא אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, וְהִיא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּכוּשׁ, וְכוּשׁ מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וְעוֹד, וְהִיא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּעוֹלָם, וְאָרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מַהֲלַךְ, וְרָחְבּוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהוּא אֶחָד מֵאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לַגֵּיהִנֹּם, וּמוֹצָא הִלּוּכָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שְׁנֵי אֲלָפִים מֵאָה שָׁנָה, מָצִינוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּכִסּוּי קְדֵרָה לַגֵּיהִנֹּם, וְעוֹלָם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּעֵדֶן, וְעֵדֶן אֵין לָהּ שִׁעוּר. וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, אֵלּוּ שְׁמוֹנִים חֲבוּרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבוֹת וְעוֹסְקוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ לְעֵץ הַחַיִּים. וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, אֵין קֵץ לַתַּלְמִידִים, יָכוֹל שֶׁהֵן חֲלוּקִין זֶה עִם זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, כֻּלָּן דּוֹרְשִׁין מִטַּעַם אֶחָד, מֵהֲלָכָה אַחַת, מִגְזֵרָה שָׁוָה אַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר.
    [ד] רַבָּנָן פָּתְרֵי קְרָיָה בְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, שִׁשִּׁים, אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁיָּצְאוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה. וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, אֵלּוּ שְׁמוֹנִים רִבּוֹא שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַטָּה. וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, אֵין קֵץ וְאֵין סְכוּם לַגֵּרִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם מִנְיָן וְאֵין לָהֶם סְכוּם, יֵשׁ לָהֶם מִנְיָן: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג (בראשית י׳:ב׳), אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם מִנְיָן וְיֵשׁ לָהֶם סְכוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר (במדבר ג׳:כ״ב), פְּקֻדֵיהֶם, זֶה הַמִּנְיָן, בְּמִסְפַּר, זֶה הַסְּכוּם. וְדִכְוָותֵיהּ: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וגו׳ (שמואל ב כ״ד:ט׳), מִסְפַּר זֶה הַמִּנְיָן, מִפְקַד זֶה הַסְּכוּם. אִין תֵּימַר שֶׁאָנוּ מְעִידִין עַל עַצְמֵנוּ, וַהֲלֹא בִּלְעָם הָרָשָׁע הֵעִיד בָּנוּ, דִּכְתִיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳) – זֶה מִנְיָן, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל – זֶה הַסְּכוּם.
    [ה] דָּבָר אַחֵר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:כ״ג). אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳), לְאִמִּי כְּתִיב, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, תִּרְגֵּם רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבוּנָה קוֹמֵי רַבִּי יִצְחָק, בַּר מִינָהּ לֵית לְיוֹלַדְתָּהּ. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאִשְׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם (מלאכי ג׳:י״ב). מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ (ישעיהו מ״ט:כ״ג).
    אחת היא יונתי תמתי וגו׳ – אימתי כששלח משה מרגלים. מה ראו בשעה שהגיעו לחמת. אמר משה אל תכנסו כגנבים. אלא והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר י״ג:כ׳). התחילו האמורים אומרים (אין כאן) לא באו אלו אלא לקצץ את האילנות ולשרוף את הערים. יצאו השליחים אחריהם ונכנסו האמוריים אליהם. היו אחימן ששי ותלמי רודפים אחריהם עד שהגיעו למישור של חמת שביהודה וכלב נפל לו אחורי הגדר. כיון שמצאן שהגיען בישראל עמד וצוח צוחה אחת ונפלו כלם לפניו וטפח לפניהם. אמר להם מפני מה באתם בשביל חמשה רמונים ואשכול אחת. אמרו לו לא באנו אלא מפני שאמרתם הערים אנו שורפין. כשבאו לפני משה הוציאו דבת הארץ רעה. אמרו ושם ראינו את הנפילים בני ענק (שם שם ל״ג). אמר להם כלב כנסת ישראל שנים עשר. לכך נאמר ראוה בנות [ויאשרוה מלכות ופילגשים] ויהללוה.
    אחת היא יונתי – אלו ישראל, ומכלם לא דקדק הקב״ה במנינם, אבל ישראל דקדק במנינם דכתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל, משל למלך שהיו לו גרנות והיו כלם טנופות ומלאות זונין לפיכך לא דקדק במנינם וכו׳.
    אחת היא יונתי תמתי, אחת היא – יונתי זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם, אחת היא לאמה זה יצחק שהיה יחיד לאמו.
    ברה היא ליולדתה – זה יעקב שהיה ברור לאמו שהוא צדיק.
    ראוה בנות – אלו השבטים, שנאמר והקול נשמע בית פרעה, ויהללוה זה יוסף שנאמר ויאמר פרעה הנמצא כזה וגו׳, ראוה בנות ויאשרוה עתידין ישראל להתקלס מן האומות, וכן הוא אומר ואשרו אתכם כל (העמים) [הגוים], אמר רבי שמעון בן חלפתא כשהמטרונא מתקלסת מקרוביה או משכניה אין לה כבוד, ואימתי הוא כבוד כשהיא מתקלסת מצרותיה, וכן הוא אומר ברוך תהיה מכל העמים, כגון פרעה ליוסף, בלעם ליעקב, לבן לרבקה, נבוכדנאצר לדניאל.
    חמאמתי הי ואחדה, צחיחה לאמהא, נקייה הי לואלדתהא, ראוהא אלבנאת פוצפוהא, ואלמלכאת ואלסרארי פמדחוהא.
    היונה שלי היא אחת (נ״א: יחידה במינה) שלימה לאמה, היא נקיה ליולדתה, ראו אותה ואז הן תיארו אותה, והמלכות והפלגשים מיד שבחו אותה.
    ויאשרוה – ספרו ותיארו שבחה (וכך תרגם באשרי כי אשרוני בנות, וכך תרגם ישורון).
    מלכות ופילגשים – מלכות ושרות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    (ט-י) אחת היא יונתי – ומכולם אחת היאא הנבחרת לי ליונה תמה שהיא תמימה עם בן זוגה.
    אחת היא לאמה – לכניסייתה הרבה מחלוקות בבתי מדרשות, כולם לבם להבין תורה על מכונה ועל אמיתתה.
    ברה היא ליולדתה – יעקב ראה אותן מטה שלימה בלי פסול והודה וקילס למקום, שנאמר: וישתחו ישראל על ראש המטה (בראשית מ״ז:ל״א).
    ראוה בנות – בגדולתה.
    ויאשרוה – ומה הוא קילוסן: מי זאת הנשקפה עלינו. ממקום גבוה לנמוך קרוייה השקפה, כך בית המקדש גבוה מכל הארצות.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״היא״.
    (9-10) But she is unique my dove – And of all of them,⁠1 she2 is My chosen one, like a perfect dove, who is wholehearted with her mate.
    She is unique to her mother – To her assembly.⁠3 Many arguments take place in the study halls, all of them stem from the desire to understand Torah in its fundamentals and according to its true meaning.
    She is pure to her who begot her – Yaakov saw that his bed [i.e., progeny] was perfect without any disqualification, and he thanked and praised the Omnipresent, as it is stated, "And Yisroel bowed down at the head of the of the bed.⁠"4
    Daughters saw her – [Other nations saw] Yisroel in her greatness.
    And acclaimed her – And what is their praise?
    1. All the nations mentioned in the previous verse.
    2. I.e., Yisroel.
    3. I.e., allegorically the word לאמה is understood to mean לאומה [=nation].
    4. Bereshit 47:31. He bowed in gratitude that all his children were righteous.
    אחת היא – כנסת ישראל. תמתי בני יעקוב של איש תם. ופ׳ פילגשים ועד כ׳ שאין להם מלכות והם אומות כמו ערביים ופיצינקי וקומוני. ס״א. הכל פ׳. אבל הלשונות נתחלקו לע׳ כבראשונה ואחר כן נתערבו הלשונות ונתוספו עליהם והם פ׳ כמו כלכי שהם לשון פרנקי והוא לשון כנני אלא לשון לעצמן.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

    אחת היא – שלא התערבה באומות העולם.
    Is but one. For she does not mix with the nations of the world.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    אחת היא – כמו: גוי אחד בארץ (שמואל ב ז׳:כ״ג).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    אחת. כמו ״וישם כתר מלכות בראשה וימליכֶהָ״ (אסתר ב׳:י״ז).
    והדוגמה אחת היא ישראל, ומלכות חשמונאי שנצחו את האומות.
    וזהו שאומר: אחת היא יונתי – כמו שהיונה חביבה על בן זוגה ואיננו מבקש אחרת עמה, כך את חביבה עלי מכל הנשים. ולא כמו אחשורוש שכתוב בו: ויאהב אסתר מכל הנשים (אסתר ב׳:י״ז), ואעפ״כ שאר נשים בערב באות ובבקר שבות, אך את אחת לי.
    אחת היא לאמה – שלא תאמר יש לה אחות אחרת שיפה כמוה שילדה אמה, לכך אומר: שמכל הבנות שילדה אמה אין יפה כמוה.
    ברה היא ליולדתה – שלא תאמר שמא בבנות משפחתה יש אשה יפה כמותה, לכך אומר: ברה ליולדתה – שבכל נשי משפחתה שיש בהם נשים יפות הרבה, אין בהן ברה וצחה ונקייה כמוה.
    ראוה בנות ויאשרוה – בנות הן העלמות הנזכרות למעלה (שיר השירים ו׳:ח׳), אומרות: אשרייך שזכית ליופי גדול כזה.
    מלכות ופלגשים ויהללוה – הן המלכות והפלגשים הנזכרות למעלה (שיר השירים ו׳:ח׳). אף הן עצמן לא היו מתקנאות בה, אך היו מודות שהיא יפה מכלנה, ויהללוה אל המלך, ואומרות לו שהדין עמו שאוהב אותה יותר מכלנה, כמו: ויהללו אותה אל פרעה (בראשית י״ב:ט״ו).
    ויאשרוה, ויהללוה – לשון זכר הוא, היה לו לומר: ותאשרוה ותהללוה, ולמעלה פירשתי (שיר השירים ד׳:ה׳) הרבה מקראות שמדברות לשון זכר על הנקבה. וכת׳ בשמואל: וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בבית י״י (שמואל א א׳:ז׳).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה כרה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה – אמר משבח חשוקתו שהיא אחת לבד אין לה רבוי וזה כי משאר הכחות ימצא מה שיש לו רבוי באופן מה כמו הזן שהוא באבר אבר מה שיחדהו וכן הענין במה שידמה לזה. ואולם זה הכח הנפשי אשר ילך מהשכל במדרגת ההיולי הוא אחד אין רבוי בו והוא הולך מדרגת הצורה והשלמות משאר כחות הנפש זולת השכל ולזה אמר שהיא ברה ליולדתה והיא הנפש וששאר הכחות הנפשיות והם העלמות והמלכות והפילגשים יהללוה ויאשרוה.
    אחת היא – דברי הש״י שאומר שכל אלו בעיניו נחשבות לכלום בערך אומת ישראל, וזה שאמר אחת על כלנה היא יונתי תמתי.
    אחת היא לאמה - ר״ל לארצה, לארץ הקדושה, שהארץ נקראת אם1, או ירמוז לשרה אמנו, ויר״ל אחת מיוחדת לשרה אמנו, שאעפ״י שממנה יצאו עמים אחרים, אחת היא לה:
    ברה היא ליולדתה – כפל ענין:
    ראוה בנות – עבר במקום עתיד. יראו אותה כל האומות ויאשרוה, [והממלכות]⁠2 והאקלמים ויהללוה, [כאמר׳]⁠3 ונהרו אליו כל הגוים, וכמו שאמר4 ואמרו רק עם חכם ונבון וכו׳.
    1. בס׳ עלי תמר מועד קטן ג׳ א׳: העיר הגדולה נקראת עיר ואם בישראל, שמואל ב׳ כ׳, ומכאן שגם וכ״ש שארץ ישראל נקראת ארץ ואם בישראל, וכו׳. וברש״י ירמיהו ט״ו ח׳: על אם - על ירושלים שהיתה עיר ואם בישראל: ובמצודות שם. ובמגילה ו׳ א׳, מועד קטן כ״ה ב׳: ארץ שנער הרה וילדה - ארץ צבי גידלה שעשועיה. רש״י חולין צ״ג ב׳: אל תטוש תורת אמך - מנהג מקומך וכו׳. ובשו״ת מהר״ם שיק או״ח ס״ס רמ״ט. כלי גולה ו׳.
    2. בכ״י: והממלכת.
    3. בכ״י: כאמר. בישעיהו ב׳ ב׳.
    4. דברים ד׳ ו׳.
    אחת היא יונתי וגו׳. ראוה וגו׳ – והודאת בעל דין כמאה עדים דמי (ב״מ ג׳:).
    אחת היא – יאמר כי מה שהוא ראוי שישובח יותר ממנה הוא כששטטה בכל כנפות הארץ ביד כל המלכות והפלגשים והעלמות וגלתה בארצותם ומקומותיהם נבחנה עם כלם ונמצאת שלמה במדותיה ובדעותיה ועולה על כלנה כי ע״כ נתייחדה מכלם. כי אחת היא לאמה ואין שניה לה כי על כן ראוה בנות ויהללוה כי כמו שבאו לקצת הודאה בתחלה כן יגמרו ההלל לבסוף כי לימים ההם ובעת ההיא יבא כל בשר ויודו לה ולתורתה והוא תכלית כל החזיונות והנבואות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    ברה – מלשון ברור ונקי.
    ויאשרוה – ענין הלול ושבח כמו אשרי האיש (תהלים א׳:א׳).
    אחת היא – אבל רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה ותמימה באהבתה אלי, היא אחת ומיוחדת בכולן ואין להעריכן אליה וזהו על כי היא אחת ויחידה לאמה, ושמה בה כל מגמתה לפלס מעגל דרכיה להיישירה בכל עוז והיא ברה וצחה בעבור אמה שילדתה, כי השתדלה לצחצחה ולמרקה בתמרוקי הנשים. והנמשל הוא לומר הנה כנסת ישראל היא המיוחדת שבכל העמים, כי מקור מחצבתה היו קודש הם האבות והאמהות, והם השרישו בלבה אהבת ה׳.
    ראוה בנות – כשראוה העלמות בכשרון מעשיה ובהפלגת יופיה, היו מאשרות ומשבחות אותה וכאשר ראוה נשי המלך ופילגשיו, היו מהללות אותה כאלו הודו בעצמן שהיא עלתה על כלן. והנמשל הוא על חכמי האומות שכלן מפארים את ישראל ומודים בשבחם.
    משל:
    אחת היא – אלי יונתי תמתי, אין לי ידידה זולתה. שב לאמר. אבל היא ג״כ אחת לאמה. שלא ילדה עוד האם בת כמוה, והיא ברה ונבחרת ליולדתה. כאילו יולדתה בררה לעצמה היופי והחן הנמצא בתבל וילדה הבת הזאת. עד כי הבנות כולנה ראוה ויאשרוה. וגם מלכות ופלגשים של שלמה הגם שהן צרות לה ראוה ויהללוה.
    מליצה:
    אבל אחת היא – יונתי תמתי הנפש הקדושה היא יחידה ביניהם, אין לה ריע ואחות בין כחות הבשר כולם, כי נבדלת היא מכל תולדות העולם השפל הלזו, אחת היא לאמה (כבר בארנו א׳:ו׳) שהגוף יקרא במליצה אם הנפש שהגויה לא הוציאה רעיה כזאת בכל הבנות והכחות אשר הוציאה וגם היא ברה ליולדתה. היא הבר והסולת של הטבע בכללה שאחר שעלתה הטבע מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אז יצאה בת שמים הלזו המובחרת מכולם, עטרת הנפשות וצפירת הבריאה, עד שהבנות כלנה יאשרו אותה, כי יכירו כל בנות הבריאה שהיא המאושרת מכולם והיא האושר האמיתי, היא לבדה חלק ה׳ בעולמו, וגם מלכות ופלגשים שהם כחות הגויה כלנה, יהללו אותה כי היא לבדה בלתי בת תמותה היודעת והמשכלת ואין דומה לה בכל כחות הנתלות בגויה.
    אחת היא לאמה – בין כל בנות אמה אין תמה וברה כמוה.
    אחת היא וגו׳ – אחת היא יונתי תמתי – זו כנסת ישראל, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחת היא לאמה, שנאמר (ישעיהו נ״א) הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, לאמי כתיב,⁠1 ברה היא ליולדתה – בר מינה לית ליולדתה,⁠2 ראוה בנות ויאשרוה – כמש״נ (מלאכי ג׳) ואשרו אתכם כל הגוים, מלכות ופלגשים ויהללוה – כמש״נ (ישעיהו מ״ט) והיו מלכים אומניך. (שם)
    יארח היא וגו׳ – אחת היא יונתי תמתי – זה אברהם, שנאמר (יחזקאל ל״ג) אחד היה אברהם,⁠3 אחת היא לאמה – זה יצחק שהיה יחיד לאמו,⁠4 ברה היא ליולדתה – זה יעקב שהיה ברור ליולדתו לצדיק גמור.⁠5 (שם)
    ראוה בנות ויאשרוה – אלו השבטים, שנאמר והקול נשמע בית פרעה,⁠6 דבר אחר, ראוה בנות ויאשרוה זו לאה, שנאמר באשרי כי אשרוני בנות. (שם)
    מלכות ופלגשים ויהללוה – זה יוסף, שנאמר ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה.⁠7 (מ״ר)
    1. לפנינו כתיב ולאומי מלא ו׳, אך כבר כתבו התוס׳ בשבת נ״ה ב׳ דהמסורה שלנו מחולקת עם המסורה שהיתה לפני חכמי הגמרא.
    2. ר״ל חוץ מישראל אין בנים להקב״ה, וברה פירושו חוצה לה, כלומר מבלעדה.
    3. ר״ל הוא היה האחד שפרסם אחדות ה׳ בעולם, וכמו שדרשו על הפסוק דכתיב בי׳ ויקרא בשם ה׳ שפרסם יחודו של הקב״ה בעולם.
    4. ואע״פ שגם ישמעאל היה יחיד לאמו, וכמ״ש בסנהדרין פ״ט ב׳ בשעה שאמר הקב״ה לאברהם קח נא את בנך את יחידך, אמר לי׳ זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, צ״ל ע״פ הדרשה קטורה זו הגר, ובקטורה מפורש שילדה בנים לאברהם, וא״כ מה שהיה ישמעאל יחיד לאמו היה רק בשעת העקדה.
    5. כמש״כ ורבקה אוהבת את יעקב, ובודאי לא בכרה אהבת בן אחד על חבירו לולא ידעה בו ובצדקתו בברור גמור, ואע״פ דבעשו כתיב ויאהב יצחק את עשו, אך בו מפרש הכתוב סבת האהבה, כי ציד בפיו, משא״כ אהבת רבקה ליעקב היתה בלי כל סבה ובלי כל תנאי, אך מהכרה פנימית. ואולי מרמז בזה להאגדה כי בשעה שהיתה רבקה הולכת אצל בית הכנסת היה יעקב מפרכס לצאת וע״י האות הזאת היה יעקב ברור לצדיק גמור ליולדתו.
    6. כי באו אחי יוסף, וסיפא דקרא וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. ובנות כנוי לאימות, כפי שהובא למעלה. ויש להעיר שלא דרשו כזה על משה דכתיב ביה שבת פרעה ראתה אותו כי טוב הוא בשעה שצף על פני המים, ובדרשה זו היה מכוון הלשון ראוה בנות – ממש.
    7. וסיפא דקרא וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו, והיינו מלכות ופלגשים, כנוי לשריו ועבדיו.
    אַחַת – יחידה ומיוחדת1 הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי – רעייתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה ותמימה באהבתה אלי2, אַחַת – יחידה ומיוחדת3 הִיא לְאִמָּהּ שֶׁשָּׂמָה בה כל מגמתה לפלס מעגל דרכיה בכל עוז4, בָּרָה – ברורה ונקיה5 הִיא לְאִמָּהּ יוֹלַדְתָּהּ, כי השתדלה לצחצחה ולמרקה בתמרוקי הנשים6, כאשר7 רָאוּהָ בָנוֹת – העלמות בכשרון מעשיה ובהפלגת יופיה8 וגדולתה9, וַיְאַשְּׁרוּהָ – היו מאשרות10 ומשבחות אותה11, וכאשר ראוה מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים – ופילגשי המלך12 וַיְהַלְלוּהָ – היו מהללות אותה כאילו הודו בעצמן שהיא עלתה על כולן13:
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת דוד.
    3. מצודת דוד.
    4. שם.
    5. מצודת ציון.
    6. מצודת דוד.
    7. שם.
    8. שם.
    9. רש״י.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת ציון.
    12. מצודת דוד.
    13. שם. והנמשל, כנסת ישראל היא המיוחדת שבכל העמים, כי מקור מחצבתה קודש הם האבות והאמהות, והם השרישו בליבה אהבת ה׳, וחכמי האומות כולם מפארים את ישראל ומודים בשבחם, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״אחת היא לאמה״ הרבה מחלוקות בבתי מדרשות וכולם ליבם להבין את התורה על מכונה ואל אמיתתה, ״ברה היא ליולדתה״ יעקב ראה את מיטתו שלימה בלא פסול והודה וקילס למקום, ״ראוה בנות״ את ישראל בגדולתה, ״ויאשרוה״ שבחו אותה על בית המקדש שגבוה מכל הארצות. ובמדרש, ״אחת״ זה אברהם, שנאמר (יחזקאל לג, כד) ״אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם״, ״אחת היא לאמה״ זה יצחק שהיה יחיד לאמו, ״ברה היא ליולדתה״ זה יעקב אבינו שהיה ברור ליולדתו שהיה צדיק גמור, ״ראוה בנות ויאשרוה״ אלו השבטים, שנאמר (בראשית מה, טז) ״וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה״, ״מלכות ופלגשים ויהללוה״ זה יוסף, שנאמר (בראשית מא, לח) ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה״, אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאין כזה, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (י) מִי⁠־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ⁠־שָׁ֑חַר יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃
    Who is she that looks forth as the dawn, beautiful as the moon, clear as the sun, terrifying as an army with banners?
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אֲמַרוּ אוּמַּיָּא כַּמָּה זֵיוְתָנִין עוֹבָדֵי עַמָּא הָדֵין כִּקְרִיצְתָא שַׁפִּירָן עוּלֵימָהָא כְּסִיהֲרָא וּבְרִירָן זָכְוָתָהָא כְּשִׁמְשָׁא וְאֵימְתָהָא עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא כִּזְמָן דְּהַלִּיכוּ אַרְבְּעַת טִקְסַהָא בְּמַדְבְּרָא.
    [א] מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר – דֵּילָמָא רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא הֲווֹן מְהַלְּכִין בַּהֲדָא בִּקְעַת אַרְבֵּאל בִּקְרִיצְתָה, וְרָאוּ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר שֶׁבָּקְעָה אוֹרָהּ, אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא כָּךְ תִּהְיֶה גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְצַפְצֶפֶת, דִּכְתִיב: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי (מיכה ז׳:ח׳), בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִימְעָא קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַצְנֶצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ מַרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת. כָּךְ בַּתְּחִלָּה: בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ב׳:כ״א), וְאַחַר כָּךְ: וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת (אסתר ח׳:ט״ו). וְאַחַר כָּךְ: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וגו׳ (אסתר ח׳:ט״ו). כְּמוֹ שָׁחַר, אִי מַה שַּׁחַר זֶה שֶׁאֵין לוֹ צֵל, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה. אִי מָה הַלְּבָנָה הַזּוֹ אֵין אוֹרָהּ בָּרוּר כָּךְ יִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר: בָּרָה כַּחַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א), אִי מָה הַחַמָּה קוֹפַחַת, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים (תהלים ל״ו:ח׳). אִי מַה לְּבָנָה זוֹ פְּעָמִים חֲסֵרָה פְּעָמִים יְתֵרָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אִי מָה חַמָּה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיּוֹם וְאֵינָה מְשַׁמֶּשֶׁת בַּלַּיְלָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה, מַה לְּבָנָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, דִּכְתִיב בָּהּ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה (בראשית א׳:י״ח), כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵן הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֵן הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. אִי מָה חַמָּה וּלְבָנָה אֵין לָהֶם אֵימָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, כִּדְגָּלִין שֶׁל מַעְלָן, כְּגוֹן מִיכָאֵל וְדִגְלוֹ, גַּבְרִיאֵל וְדִגְלוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם (יחזקאל א׳:י״ח). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אֵימָה שֶׁלְּמַטָּה, כְּגוֹן דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרָטִילָטִין, וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא (דניאל ז׳:ז׳). רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, כִּדְגָלִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כַּנִּדְגָּלוֹת, כַּדּוֹר שֶׁנִּתְנַדְנֵד לְגָלוּת, אֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה (ישעיהו ל״ז:ג׳). וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם (דברי הימים ב ל״ב:כ״ג). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי כִּדְגָלִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כַּנִּדְגָּלוֹת, כַּדּוֹר שֶׁנִּתְנַדְנֵד לִגְלוֹת וְלֹא גָלָה, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה (זכריה י״ד:ב׳). וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו (ישעיהו י״א:ד׳). רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יִרְמְיָה, בַּשָּׁעָה הַהִיא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְנַדְנְדִים מִמַּסָּע לְמַסָּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֱבִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַרְתֵּף שֶׁל יַיִן זֶה סִינַי, שָׁם מִיכָאֵל וְדִגְלוֹ, גַּבְרִיאֵל וְדִגְלוֹ, אָמְרָה הַלְוַאי נִסַּע כַּטַּכְסִיס הַזֶּה שֶׁל מַעְלָן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנִתְאַוּוּ בָּנַי לִהְיוֹת כַּדְּגָלִים, יַחֲנוּ בִּדְגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב׳:ב׳).
    מי זאת הנשקפה כמו שחר – זו גאולת משיח. כדרך שהשחר יוצא ואפלה בורחת מפניו כך האפלה בורחת על המלכיות כשיבא משיח. ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה. מה גלגל חמה והלבנה שהם באים בפרהסיא. כך כשתגלה מלכות המשיח תגלה בפרהסיא לעולם.
    ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר – כשהקב״ה מביא טובה לעולם בהשקפה הוא מביאה. שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים (שמות י״ד:כ״ד).
    ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה – מה השחר הלבנה והחמה לא מאורו של זה דומה לזה. ולא הליכתו של זה כהליכתו של זה. כך אין הצדיקים שוים לעתיד לבא. אלא אדם מקבל לפי מעשיו. מה החמה והלבנה שהן מבררין את הפירות כך המקום מברר את הצדיקים.
    מי זאת הנשקפה כמו שחר – אלו ישראל כשהיו מהלכין במדבר היה הארון מהלך לפניהם שנאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא כמין שני זיקוקין של אש היה יוצא מבין שני בדי הארון והיו שורפין את הנחשים שהיו כקורות הבד, ואת העקרבים שהיו עשרים זרתות, והיו שורפין את הקוצים ואת הברקנים, שנאמר המוליכך במדבר הגדול וגו׳, והיו עובדי אלילים רואים את העשן והיו אומרים מי זאת עולה מן המדבר, ורואים היאך הקב״ה עושה להם נסים מעלה להם את הבאר מוריד להם את המן מגיז להם את השלו והוא בכבודו מאיר להם שנאמר וה׳ הולך לפניהם יומם, והיו עובדי אלילים רואים את עמוד הענן ביום ואת עמוד האש בלילה ואומרים מי זאת הנשקפה כמו שחר מי היא האומה שכל תשמישיה באורי אלהים אלו.
    יפה כלבנה – מה הלבנה ביום ובלילה כך ישראל שולטי בעולם הזה ובעולם הבא, יכול כלבנה יהיו חסרים, תלמוד לומר ברה כחמה מה חמה שלמה כך היו ישראל מלאים במצות.
    איומה כנדגלות – רבי אלעזר ורבי יהושע, ר׳ אלעזר אומר כמלאכי השרת שהם עומדים דגלים דגלים, ר׳ יהושע אומר כיציאתן ממצרים שהיו עומדים דגלים דגלים. תני ר׳ חייא משל לבת מלכים שהיתה מלקטת בשלפין, והמלך עובר והכירה שהיא בתו ונטלה והושיבה עמו בקרונין והיו חברותיה תמהות עליה ואומרות אתמול היית מלקטת בשלפין והיום את יושבת בקרונין עם המלך, אמרה להן כשם שאתן תמהות עלי כך אני תמה על עצמי, כך כשהיו ישראל משועבדין בטיט ולבני היו מאוסין בעיניהן של מצריים, וכשנגאלו נעשו חורין וסגנים על באי עולם, והיו תמהים והיו ישראל אומרים להם אף אנו תמהים עלינו כשם שאתם תמהים, ויותר מכם אנו תמהים שנאמר לא ידעתי נפשי שמתני.
    דבר אחר: מי זאת הנשקפה זו גאולת המשיח כדרך שהשחר יוצא ואפלה בורחת מלפניו, כך אפלה נופלת על העו״א כשיבא משיח.
    דבר אחר: מה חמה ולבנה בפרהסיא, כך כשיגלה מלכות משיח היא באה בפרהסיא. ד״א כשהמקום מביא טובה לעולם בהשקפה הוא מביאה שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים.
    דבר אחר: מה חמה ולבנה אין אורו של זה דומה לאורו של זה, אף לעתיד לבא אדם מקבל לפי מעשיו (כתוב ברמז רצ״ז).
    מן הד׳ה אלמתטלעה כטלוע אלפגר באלסחר, הי גמילה כאלקמר, ונקייה כאלשמס, מהיובה כאלמראכז.
    מי זאת המשקיפה כמו הנץ החמה בשחר, היא יפה כמו הירח ונקיה כמו השמש, איומה כמו המרכזים.
    מי זאת – מי זאת העולה כעלות השחר בבוקר.
    איומה כנדגלות – בעלת אימה כמרכז צבאי.
    ענין אמרו מי זאת עולה כמו שאמרנו לא מורדים ולא נשמעים, כמו שאמר יפה כלבנה שאורה פחות מאור השמש כך היתה האומה מעטת המשמעת ואח״כ הוסיפה משמעת, ברה כחמה.
    איומה כנדגלות כלומר התקבצותם בעשרים לחדש התשיעי על מעל הגולה (עזרא י ט).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

    כמו שחר – הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בבית שיני. בתחילה זרבבל פחת יהודה ולא מלך, משועבדיםא לפרס וליון, ואחר כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים.
    איומה בגיבוריה, כנדגלות – של מלאכים,⁠ב כל זה הקב״הג מקלס את כנסת ישראל: יפה את רעייתי כתרצה (שיר השירים ו׳:ד׳) וכל העיניין עד כאן.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 (שם: ״לפרס ויון משועבדים״). בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ומשועבדין״. בכ״י אוקספורד 142: ״כי היו משועבדים״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, וכן לעיל שיר השירים ו׳:ד׳, והשוו תנחומא במדבר י״ב. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142: ״מלכים״.
    ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הקב״ה״.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

    Who is this that gazes down – Upon us, [looking] from a high place to a low place is called "הַשְׁקָפָה.⁠" So is the Beis Hamikdosh higher than all lands.⁠1
    Like the [breaking] dawn – Which gradually illuminates little by little; so were the [Bnei] Yisroel during the second Beis Hamikdosh. In the beginning, Zerubavel was the governor of Yehudah, but not a king, and they were subjugated to Persia and to Greece, but afterwards, the house of Chashmonai defeated them and they became kings.
    Awesome as the hosts [of angels] – Awesome with her mighty men like the bannered legions of kings. All this the Holy One, Blessed Is He, praises the congregation of Yisroel, [beginning with] "You are beautiful, my beloved, as Tirtzah,⁠"2 and the entire section until here.
    1. See Maseches Kiddushin 69a.
    2. Above, verse 4.
    מי זאת הנשקפה כמו שחר – מה השחר הכל מחכים לו. כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו. ומה השחר בא אחר האפילה. כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות. וכן הוא או׳ למנצח על אילת השחר. זו גאולתם של ישראל.
    יפה בלבנון ברה כחמה – מה גלגל הלבנה והלבנה שאין (והחמה שהם) באין לעולם בפרהסיא כך כשתגלה מלכות בית דוד היא בבאה לעולם בפרהסיא. מי זאת הנשקפה כמו שחר. זו ישועת ישראל. שהשם נפרע משונאיהם כהשקפת השחר כדרך שאתה מוצא בפרעה שנאמר ויהי באשמורת הבקר וישקף י״י אל מחנה ישראל. זכר כאן שחר ולבנה וחמה למדך שכשם שאין המאירים שלהם שוים כך אין הצדיקים שוים לעתיד לבא. אבל כל אחד ואחד מהם מקבל שכר כפי מעשיו.
    איומה כנדגלות – מלמד שאימתן של ישראל תהא על כל אומה ולשון. כיום שהיו הולכים מגולים בצאתם ממצרים כענין שנאמר שמעו עמים ירגזון. לשעבר (היו) ענני הכבוד מקיפין את ישראל ולעתיד וברא י״י על כל מכון הר ציון. וכתי׳ וסוכה תהיה לצל יומם וגו׳. לשעבר היה הבאר לישראל ולעתיד כתי׳ כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. לשעבר היה המן יורד לישראל ולעתיד תערוך לפני שולחן נגד צוררי לכך נאמ׳ איומה כנדגלות.
    איומה כנדגלות – אימתן של ישראל על האומות כדגלים של ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו׳ ואו׳ והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

    (י-יב) מי זאת הנשקפה – היתה כנסת ישראל משובחת עד שנכנסה שנאת חנם ביניהם. וזה הענין:⁠א אמרה כנסת ישראל: לא ידעתי – כאומרת לאב הרגשתי עד שגרמתי לעצמי. וזה הוא נפשי שמתני להיות עמי שהיה נדיב מרכבות לאומות העולם, הפך ואתה על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט).
    א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״הוא״.
    ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״ידעתי כאומרת לא״.
    (10-12) Who is this that looks forth? The synagogue of Israel was of high standing until a causeless enmity broke out amongst them.
    And this is the meaning of the words of the synagogue of Israel I did not know, as if it said, I did not perceive before I had brought it on myself (which is the meaning of my soul put me), namely, that my people which is noble had become chariots for the nations of the world to ride on, in opposition to the prophecy ‘and thou shalt tread upon their high places’ (Deuteronomy 33:29).
    אמרה היא: כל מי שהיה רואה אותי היה תמה ואומר מי זאת הנשקפה כמו שחר.
    מי זאת הנשקפה – כמו: מי זאת עולה מן המדבר (שיר השירים ג׳:ו׳). והעניין על בני חשמוניי, שמאותו הזמן היתה המלוכה בבית שיני.
    מי זאת הנשקפה – כל זה הוא משבחה:
    מי זאת הנשקפה – ונראה לבני אדם,
    מאירה כשחר יפה כלבנה וברה כחמה – לפי שהלבנה {צריך לדרוש}⁠א ולחקור ביופייה {כשהיא}⁠ב מלאה,⁠ג {אבל השמש}⁠ד שנראית ברירה ומאירה במאד מאד, על כן אומר: ברה כחמה.
    א. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.
    ב. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.
    ג. כן גם בפירוש האנונימי בכ״י אוקספורד 625. בכ״י: מלא.
    ד. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.
    מי זאת הנשקפה. עתה, כשחזר לה אהובה, שהיה עד עתה מרוחק ממנה, כאשר אמרנו, שמצאוה השומרים הכוה פצעוה (ראו שיר השירים ה׳:ז׳), ועתה בקשתיו ומצאתיו (ראו בפירוש לשיר השירים ו׳:ד׳), התחילו הכל משבחין אותם, ואומרין אף מי זאת הנשקפה כמו שמשקיפין לעמוד השחר הם שעושין מעשיהם לאור היום.
    והדוגמה כתרגומו, על ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, והיו האומות משבחין אותם, אבל אין נראה לי לפי סדר הפרשאות, אלא על חזרתם בימי כורש מבבל, ששלח בכל המדינות לבקשם ולהביאם ירושלים, וכמו שאני מפרש מזמור שכתוב בו ״יסודתו בהררי קדש״ (תהלים פ״ז:א׳) ״אזכיר רחבא ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם כוש זה ילד שם״ (תהלים פ״ז:ד׳) – בכל המדינות הללו, כשהיו מוצאין שלוחי כורש את היהודים, אומרין ׳זה יהודי יולד שם בציון, וישוב לירושלים׳. ״ולציון יאמר איש ואיש״ (תהלים פ״ז:ה׳) – כשהיו שבין לירושלים מן המדינות הללו, ונכנסין בשערי ירושלים, אין אומרין יושבי ציון לכל איש ואיש החוזר מבבל ׳זה יולד בה – בציון – וגלה לבבל, ועתה חזר׳. וכשמוכיח בעזרא, שרבים היו רגילים, שחזרו וראו בית ראשון ביישובו, באותם שנולדו אחרי כן, כי אין העם מכירים קול שמחת העם לקול בכי העולם (ראו עזרא ג׳:י״ג). לכן גם עתה יש לפרש הדוגמה לפי עניין חזרתם מבבל, וכמו שפירשב בספר ישעיה בכמה פרשיות, על נבואת כורש, ומעיינות מים, שעשה להם הקב״ה ״להשקות עמי בחירי״ (ישעיהו מ״ג:כ׳), גם האומות היו מנשאים את היהודים מחמת כורש, שגםג בימי אחשורוש, שהיו בגלות, היו מנשאים אותם מחמת המלך בשעתהד (ראו אסתר ט׳:ג׳), שמאת המקום היה הדבר להוציאם לחירות ולהחזירם לירושלים לקדמתם.⁠ה איומה כנדגלות – דגלים החוזרים מן הגלות, היתה אימתן מוטלת על הבריות לבלתי הזיקן.ו
    א. בנוסחנו: רהב.
    ב. בכתב היד: שפי׳. נראה שפרשננו מתכוון שכך כתוב בישעיהו, ולא שכך הוא עצמו פירש שם. אם השערתי אינה נכונה, תהיה כאן עדות עצמית של פרשננו על פירוש שלו לישעיהו, עדות יחידה מסוג זה אצל פסאודו-רש״י בכל כתב-היד (בין אם מדובר בפרשן אחד לשיר השירים, לרות ולקהלת, ובין אם לא).
    ג. בכתב היד מופיע כאן: גם, עם סימון למחיקה, ואח״כ: שגם.
    ד. בכתב היד נראה: כש עתה.
    ה. בכתב היד נראה: לקדמתו.
    ו. כאן עובר פרשננו לפרש ברצף את הפשט החל משיר השירים ו׳:י״א עד שיר השירים ח׳:ד׳. במהדורה זו פירוש הפשט לפסוקים אלה מופיע כפירוש נפרד.
    מי זאת הנשקפה כמו שחר – כך אומרות המלכות והעלמות. העולם מצפין וחומדים לראות יופיה שמתגבר תמיד והולך, כמו שמצפים וחומדים אור הבקר שאורו הולך ומתגבר תמיד, וזה על דרך משמרים לבקר שומרים לבקר (תהלים ק״ל:ו׳).
    עניין אחר: מי זאת הנשקפה כמו שחר – דרך אנשים ונשים כשקמים בשחר ממטתם, פניהם מכסיפים קצת מפני השינה, ואינם יפים ואדומים כמו שהם בחצות היום שאכלו ושתו והטיבו לבבם, אבל זאת אפילו כששוקפים אותה ומביטים בה כמו השחר, עלהא היא.
    יפה כלבנה – כשהיא מלאה.
    והיא ברה כחמה – כשהיא בכחה ובברירותה בתקופת תמוז.
    העולם אומ׳: בשחר בודקין נשים יפות.
    א. אולי צ״ל: ערה.
    מי זו הנשקפה כמו שחר כבר הופיע מאורה וזרח אורה.
    מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות – אחר שנשלמה לו ההשגה בדברים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות החל לשבח חשוקתו במה שתכינהו אליו בחקירתו בדברים הטבעיים המיוחדים כי בו מהפלא והקושי העצום וזה שהדריכה בעמידה עליהם תהיה מהדברים המאוחרים מהם והם המשיגים והמקרים. משל זה במתדמה חלקים כי כבר נעמוד על מהותם וטבעם מטעמם ומראיהם והחום והקפאם מן החום ומן הקור והתוכם מהחום או מהקור וזולת זה מהמקרים והמשיגים אשר להם כמו שנתבאר קצת זה ברביעי מהאותות וקצתו בספר החוש והמוחש וקצתו בספרי הרפואה. ומשל זה בבעלי נפש כי אנחנו נעתק מהפעולות אל מהות הכחות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות ולא מהפעולות לבד אבל מהדברים אשר בהם יהיו אלו הפעולות להיותם יותר ידועים מהפעולות והמשל כי כבר נעתק מהמזון אל הכח הזן ומהמוחש אל החוש ומהמושכל אל השכל כמו שהתבאר בראשון מספר הנפש ושם התבאר ההכרח המביא להיות החקירה בהם על זה האופן ואחר ישוב הענין בהם סובב כמו שנתבאר שם רצוני אחר שעמדנו מאלו המשיגים והמקרים על מהות הדברים אשר יקרו להם נשוב ונעתק ממהות הדברים ההם אל כל המשיגים העצמיים והמקרים המיוחדים אשר להם באופן שלם. ולפי שבעמידה מהחוש אל אלו המשיגים והמקרים אשר יישירו אל ידיעת מהות הדברים יהיה קושי גדול ותחבולה רבה וזה שהידיעה מאיזה המשיגים ראוי שנקח ראיה על מהות הדבר הוא ממה שיקשה כי דרכה מה שיקרה בהם הטעות ונחשוב במה שהוא בלתי מיוחד שהוא מיוחד ואם לא עמדנו על המשיגים העצמיים אשר ראוי לעמוד עליהם בזאת החקירה יהיה זה סבה לטעות במהות הדברים. ולמה שהיה מהקושי בהכנת מה שיצטרך אליו מהחוש באלו החקירות אשר יחקור בהם עתה כמו שזכרנו החל לספר שבחה במה שהכינה לו מאלו החקירות והפלא אשר יהיה בזה האופן מההגעה ואמר שהשקפתה היא כמו השחר שהיא התחלת האור ואחר כן דמה אותה ללבנה ואחר כן לחמה להיות האור המגיע ממנה חלוש בהתחלת הענין אבל הוא באופן שיתחזק עד נכון היום רצוני שמה שתכינהו לו מהדברים המאוחרים באלו הדברים הוא שלם התקון עד שאפשר שיעתק ממנו אל מהות הדברים באופן שלם וגם כן הנה מצד קבלת השפע היא מזולתה תחלה דמה אותה ללבנה שהיא מקבלת אורה מזולתה ומצד השפיעה לו מה שתשפיעהו דמה אותה לחמה ואולם אמרו איומה כנדגלות כבר התבאר עניינו במה שקדם.
    מי זאת הנשקפה כמו שחר – הש״י היה כמי ששואל או כמי שרוצה להודיע ואמר, ואם תרצו לדעת מי זאת, דעו כי היא הנשקפה כמו שחר, ר״ל הנראית יפה כשחר, כי בבוא השחר יצא האור ויאיר העולם, ולכן המשילה לשחר, כי ישראל אור העולם. ובעבור שבעת השחר עדיין לא הנץ החמה, וג״כ אין אור ללבנה, חזר ואמר יפה כלבנה בהיותה בחצי השמים במלואה. וברה כחמה, שאין דבר בעולם יותר ברה כחמה, ובעבור שכל הדברים היפים אינם מפחידים, כמו שנראה מן המין האנושי, שהאנשים היפים והנשים היפות, אין לאנשים אימה ופחד מהם, כמו שמפחדים מאותם שהם כעורים. כי המזגים והמדות ישפטו1 בחכמת הפרצוף, והאנשים המכוערים הם קשים ועזים, ומטילי׳ אימה על הכל, וכן הענין בב״ח, כי הנאים מהם לא יעשו רע, ולא יטילו אימה בבריות, כי מזגם ומדותם טובות, וההפך בכעורים, לכן אמר איומה כנדגלות, ר״ל [שהיא]⁠2 איומה כמחנה עם דגלים רבים, וז״ש איומה כנדגלות:
    1. יִשָפְטוּ.
    2. בכ״י: שהוא.
    ומטעם זה התחיל הוא לשורר עליה ואמר מי זאת – לומר שקרה לה זריחת האור אחר הייאוש חשכו של לילה. גם היא יפה כלבנה שנתחדשה אחר שנגמר אפלתה. אשר מקדם היתה ברה כחמה איומה כנדגלות.
    ועל צמיחת ישועתה ושלמות גאולתה אמר מי זאת אמר ע״ד ההפלגה והתמיהה על עוצם אורה אשר יופיע אליה פתאום מי זאת הנשקפה כמו שחר אחר אישון לילה ואפלה וסמוך אליה יפה כלבנה בהתחדשה אחר גמר חסרון אורה וכמ״ש בקידוש הלבנה (סנהדרין מ״ב.) שאף הם עתידים להתחדש כמותה. וכמ״ש הכתוב (מיכה ז׳) על זה, כי אשב בחשך י״י אור לי. ואמר שכבר תוסיף אורה במהרה ותהי׳ ברה כחמה בתקופתה ואיומה כנדגלות על כל העמים.
    מי זאת הנשקפה [כמו שחר]. לכן ראוי לתמוה, כי אמנם דניאל וחביריו1 שהיו בגלות היו מצפים לאור הישועה2: יפה כלבנה. המקבלת אור מזולתה3, כן הוא וחביריו התבוננו בדברי ירמיהו, כאמרו (דניאל ט ב) ׳אני דניאל בינותי בספרים׳ וגו׳4: ברה כחמה. בנבואת חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו הם בעצמם על הישועה5: איומה. כענין דריוש מלך פרס באמרו (עזרא ו יב) ׳וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם6:
    1. חנניה מישאל ועזריה. לשון ׳דניאל וחביריו׳ כתב רבינו בבראשית (ו ו), ׳כאמרם ז״ל (פסחים פז.) עילם, והם דניאל וחביריו, זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד׳, וראה בפירושו לזכריה (א ח) ש׳ההדסים׳ הנזכרים שם הם צדיקי הדור שלא זכו ללמד, ובסנהדרין (צג.) מבואר שהדסים אלה הם חנניה מישאל ועזריה, הרי שהם הנחשבים לחביריו של דניאל, וכן הוא בפירוש רבינו לשמות (ב ו) ׳וכן יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם האמור בדניאל וחבריו (דניאל א ד)׳, ושם מדבר בדניאל וחנניה מישראל ועזריה שנלקחו לבית נבוכדנצר. וראה מש״כ בס״ד במאמר לזכריה ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳.
    2. ׳נמשל הגלות ללילה שימשך עד עלות השחר שהוא אור הגאולה׳ (שיעורי רבינו לפרשת וישלח לב כה), לכן הנמצא בגלות ומצפה לישועה נמשל למי שממתין שיעלה השחר ויסתיים הלילה. ו׳נשקפה׳ פירושו שהכל מביטים ושוקפים ומצפים לה כמו שחר שכל העולם מחכים בלילה מתי יאיר היום׳ (רשב״ם), הרי שמפרש ׳מי זאת׳ על הגאולה עצמה, שלה מייחלים. ובלקח טוב: ׳מה השחר הכל מחכים לו, כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו, ומה השחר בא אחר האפילה, כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות, וכן הוא אומר (תהלים כב א) למנצח על אילת השחר, זו גאולתם של ישראל׳.
    3. דניאל וחביריו נמשלו ללבנה שאין לה אור משלה, רק ממה שהשמש מאיר אותה, כי לא היו נביאים בעצמם, וכפי שיבואר. וראה מש״כ רבינו בבמדבר (כח יא) עה״פ ׳ובראשי חדשיכם׳ כי ׳הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה׳. [ראה מלבי״ם ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויופיה וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה׳. ובחלק המליצה בביאור הנמשל על נשמת האדם כתב: ׳שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום, כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכים צלמות ולא סדרים כלילה ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בוקר יזרח שמש, כמ״ש ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה, ר״ל כי כל עוד תחיה הנפש בעולם הזה סגורה בחומר היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה, רק מקבלת אור ע״י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה, כי אור הנפש בחיי העולם הזה אינו עצמי לה, רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה׳ הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים, וכמו שהלבנה ע״י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש ע״י כך תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה, כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע״י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה׳ הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה, ועתה בצאתה מן הגוויה לשוב אל מקורה לאלקי הרוחות תדמה כחמה שאורה עצמי לה, וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלוקית, אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגוויה היא כמו שחר שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה, כי עדן היא בגוויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגוויה׳].
    4. במגילה (יב.) התבאר שכוונת הכתוב ׳בינותי בספרים׳ הוא שהתבונן דניאל במה שכתוב בירמיה (כט י) ׳כִּי כֹה אָמַר ה׳ כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה׳, ודניאל אמר ׳בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ [של דריווש בן אחשורוש] אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה׳. וכ״כ רש״י בדניאל ׳הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא כי לפי מלאת לבבל ע׳ שנה אפקוד אתכם׳. ונראה מזה שדניאל לא ניבא מעצמו, אלא למד מתוך דברי ירמיה, אף שמבואר בגמרא שם ששבעים שנה שהזכיר דניאל אינם אותם השבעים שהזכיר ירמיה. ולכן נמשלו דניאל וחבריו ללבנה שאינם מקבלים אור הנבואה מעצמם.
    5. כתוב בעזרא (ה א) ׳וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן׳, בשנת שתים לדריוש [כמבואר שם (ד כד)] נתנבאו חגי וזכריה הנביאים אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים בשם אלקי ישראל לבנות את הבית בלא רשות המלך דריוש (רש״י שם). ובמגילה (טו.) ׳ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש׳, ופירש רש״י ׳נתנבאו לבני הגולה שיחזרו לבנות בית המקדש, שנתבטלה המלאכה זה שמונה עשרה שנה על ידי שומרונים משהתחילו בה בימי כורש׳. ואף הצליחו בבניין הבית בזכות נבואתם, וכעבור ארבע שנים סיימו לבנות, כמבואר בעזרא (ו יד-טו) ׳וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס, וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׳. הרי שחגי זכריה ומלאכי התנבאו בעצמם על בניין בית שני. ובמגילה (ג.) איתא: ׳וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, מאן נינהו אנשים, אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו, אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא׳. ולדברי רבינו כאן עולה שדניאל לא התנבא מעצמו, אלא מתוך התבוננות בנבואות אחרים. אך המהרש״א בסנהדרין (צג:) כתב ע״פ רש״י במגילה שם ׳דאינהו נביאי - שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה׳, שאף שדניאל ראה הרבה נבואות, כמובא בספרו, אלא שלא נשתלח כנביא לישראל. וקרוב לזה כתב בתוספות הרא״ש שם ׳שלא היה נביא לייסר ולהוכיח ישראל כאשר היו הנביאים אחרים, אכן נביא היה כי רוח הקדש שורה עליו ויודע הכל׳. אך דעת רבינו הוא כמו שכתב הטורי אבן שם: ׳מפירושו [של רש״י] משמע ש⁠[דניאל] היה נביא אבל לא ניבא לאחרים, ואין הלשון משמע כן, אלא לא היה נביא כלל ולא נתייחד אליו הדיבור מפי הגבורה לעולם, וכל דברי העתידות בספר דניאל היו ע״י מלאך או חלום כדמפרש בקרא׳. וכדבריו מפורש ברמב״ן (בראשית יח א) ׳כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא וכו׳, וכבר אמרו בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ׳. שוב ראיתי שרבינו עצמו כתב כן בנוסח מהדו״ק לשמות (יט ח-ט) ׳אבל בנבואת משה שהיתה בעודו משתמש בחושיו היו קצתם מסופקים אם היתה בדיבור מלאך, כענין דניאל עם גבריאל, דאיהו לאו נביא׳.
    6. האלקים אשר ישכין את שמו בבית המקדש הוא יפיל כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות מדברי להשחית בית אלקים זה אשר בירושלים (ע״פ מצודות שם). הרי שעל ידי דריווש היתה אימת ישראל מוטלת על האומות, וזהו ׳איומה׳ – שמטילה אימה על כל רואיה, וראה מש״כ לעיל (פסוק ד) על אותו לשון ׳איומה כנדגלות׳, ומה שפירש רש״י שם שקרוב לפירוש רבינו כאן.
    הנשקפה – ענין ראיה והבטה כמו בעד החלון נשקפה (שופטים ה׳:כ״ח).
    שחר – כוכב השחר.
    איומה – מלשון אימה ופחד.
    כנדגלות – מלשון דגל של מחנות עם.
    מי זאת הנשקפה וגו׳ – הלשון הזה יורה על ענין שבח וחשיבות, וכן מי מלל לאברהם ומוסב למעלה לומר כן היה הקילוס שקלסוה הבנות והמלכות והפלגשים, וכה אמרו ראו מי היא, וכמה גדולה וחשובה היא זאת אשר מתחלה היתה נשקפה ונראה כזוהר כוכב השחר, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשית יפה כלבנה, ואחר זה הוסיפה עוד ביופי עד שנעשית ברה כחמה, לא כדרך שאר הנשים שנכחש יפיין כשהן מזדקנות. והנמשל הוא לומר כמה גדולה האומה ההיא שבכל פעם מוספת על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה.
    איומה כנדגלות – לפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר כל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית, כאילו היתה המון עם רב מלמדי מלחמה.
    משל:
    מי – [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר.
    מליצה:
    מי זאת – כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי׳ צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ״ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר״ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה״ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע״י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה״ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה׳ הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע״י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי״כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע״י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה׳ הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע״ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ״ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג״ע).
    הנשקפה – הנראית למרחוק.
    כמו שחר – כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת, בתחלה היא באה קימעא קימעא, אח״כ מנצנצת ובאה, אח״כ פרה ורבה ואח״כ מרטבת והולכת1 ודכותה בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך, אח״כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו׳, אח״כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח״כ ליהודים היתה אורה ושמחה2. (שם)
    יפה כלבנה – יכול מדכתיב כמו שחר, מה שחר שאין לו צל אף ישראל כן, ת״ל יפה כלבנה שיש לה גם צל.⁠3 (שם)
    יפה בלבנה – יכול מדכתיב ברה כחמה מה חמה קופחת4 והיא משמשת ביום ולא בלילה אף ישראל כן, ת״ל יפה כלבנה, מה לבנה כתיב בה ולמשול ביום ובלילה5 כך ישראל הן הן בעוה״ז הן הן לעוה״ב. (שם)
    ברה כחמה – יכול מדכתיב יפה כלבנה מה לבנה אין אורה ברור והיא לפעמים חסרה ולפעמים יתירה אף ישראל כן ת״ל ברה כחמה. (שם)
    איומה כנדגלות – יכול מדכתיב יפה כלבנה ברה כחמה מה חמה ולבנה אין להם אימה6 אף ישראל כן, ת״ל איומה כנדגלות, כנדגלין של מעלה, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, דכתיב בהו (יחזקאל א׳) וגבה להם ויראה להם.⁠7 (שם)
    1. ר״ל מרחבת ומגדלת כגן רטוב.
    2. מפרש המאורע מישיבת מרדכי בשער המלך ומהודעו ממחשבת בגתן ותרש כדמיון לאילת השחר שאך החלה להתבקע, דזה היתה תחלת הרפואה להצער הבא, ושוב המאורע מהעברת המן את מרדכי ברחוב הוא דמיון לעלות השחר דהיא תחלת זריחתה, ושוב הא דמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות דמיון ליציאת השמש על הארץ שהיא סוף זריחה, וליהודים היתה אורה – היא תוקף אור השמש בצהרים, ומעשה אבות סימן לבנים כי כך תהיה גאולתם, קימעא קימעא.
    ועיין במגילה ט״ו ב׳ דהמזמור בתהלים למנצח על אילת השחר אמרו אסתר, משום דכתיב שם אלי אלי למה עזבתני, יעו״ש, וביומא כ״ט א׳ דרשו בפנים שונים למה נמשלה אסתר לאילת השחר, ויש להעיר למה לא דרשו ע״פ הדרשה שבכאן שישועת ישראל בעת ההיא היתה בערך אילת השחר, כפי המבואר, וי״ל משום דבכלל כל הגאולות דרכן לבא כן קימעא קימעא, כמ״ש כך תהיה גאולתן וכו׳, ואין יתרון בזה לגאולת אסתר.
    3. הבאור הוא, כי אע״פ שהשמש בכלל דבר טוב הוא, אבל בכ״ז כשהיא מתמדת לחמם בלתי הרף קשה לסבלה, ולכן טוב כי לפעמים יגונן גם הצל, וכמש״כ בצלו חמדתי וישבתי, ועל זה אמר, יכול מדכתיב כמו שחר מה שחר [מקור השמש] אין לו מעלת הצל, כך ישראל שנדמו לשחר אין להם מעלת הצל, ת״ל יפה כלבנה, כלומר, שנדמו גם ללבנה שיש לה גם מעלת הצל, והיינו שאורה נוחה ורצויה לעולם.
    4. לשון הכאה, כלומר אורה מכה בכח על האדם ושורפת עורו ומשחרת אותו.
    5. דעל החמה בודאי אינו קאי, כי אינה מושלת כלל בלילה, משא״כ הלבנה נראית גם ברקיע גם ביום.
    6. ר״ל אין מטילין אימה על הבריות.
    7. ענין האימה של ישראל הוא ע״ד הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך.
    וכך היו מקלסין אותה1, ראו2 מִי היא וכמה גדולה וחשובה3 זֹאת הַנִּשְׁקָפָה – שהיתה בעבר נראית4 כְּמוֹ זוהר כוכב5 הַשָׁחַר אשר הולך ומאיר מעט מעט6 וכולם מצפים לראותו7, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשתה8 יָפָה כַלְּבָנָה, ואחר כך הוסיפה עוד ביופיה עד שנעשתה9 בָּרָה – ברורה ונקיה10 כַּחַמָּה, ולא כדרך שאר הנשים שנכחש יופיין כשהן מזדקנות11, והיא לפי רוב חשיבותה ומעלתה12 אֲיֻמָּה – גיבורה13 ומאיימת14 כַּנִּדְגָּלוֹת – כמו דגלים ממחנות רבים המטילים אימה על רואיהם15: ס
    1. רש״י בפס׳ ט׳.
    2. מצודת דוד.
    3. שם.
    4. שם.
    5. שם.
    6. רש״י.
    7. רשב״ם.
    8. מצודת דוד.
    9. שם.
    10. מצודת ציון פס׳ ט׳.
    11. מצודת דוד.
    12. שם.
    13. רש״י.
    14. מצודת ציון.
    15. מצודת דוד. והנמשל, כמה גדולה האומה ההיא (עם ישראל) שבכל פעם היא מוסיפה על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה, ולפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה כאילו היתה המון עם רב מְלֻמְּדֵי מלחמה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכך היו ישראל בבית שני, בתחילה זרובבל היה פחת יהודה ולא מלך, ישראל היו משועבדים לפרס וליון, ואחר כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים, והדמיון הוא להקב״ה שחשק ובחר בכנסת ישראל מכל העמים, והם נתקנאו בם על אשר הפליא הקב״ה להם ניסיו וגבורות, ואומה מיוחדת היתה כנסת ישראל להקב״ה, ועל כן היללוה ואישרוה, ואמרו עליה מי היא זאת האומה אשר הגביר עליה חסדו?! ובמדרש, זו גאולת משיח, כדרך שהשחר יוצא ואפילה בורחת מפניו, כך האפילה בורחת על המלכיות כשיבוא המשיח. דבר אחר, ״יפה כלבנה ברה כחמה״ מה גלגל חמה והלבנה שהם באים בפרהסיא, כך כשתגלה מלכות המשיח תתגלה בפרהסיא לעולם, מדרש זוטא. ועוד דרשו, מה השחר הכל מחכים לו כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו, ומה השחר בא אחר האפילה כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות, לקח טוב.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יא) אֶל⁠־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל לִרְאוֹת֙ הֲפָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן הֵנֵ֖צוּ הָרִמֹּנִֽים׃
    I went down into the garden of nuts, to look at the green plants of the valley, to see whether the vine had budded and the pomegranates had flowered.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אֲמַר מָרֵי עָלְמָא לְבֵית מַקְדַּשׁ תִּנְיָן דְאִתְבְּנֵי עַל יְדוֹהִי דְּכוֹרֶשׁ אַשְׁרִיתִי שְׁכִינְתִּי לְמֶחֱמֵי עוּבָדִין טָבִין דְּעַמִּי וּלְמִחֶמֱי אִלּוּלֵי פָּשָׁן וְסָגָן חַכִּימַיָּא דִּמְתִילִין לְגוּפְנָא וְלִבְלוּבֵיהוֹן מָלְיָן עוּבָדִין טָבִין הַכְרִמּוֹנִין.
    [א] אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱגוֹזָה, מָה הָאֱגוֹזָה נִגְזֶזֶת וְנֶחֱלֶפֶת לְטוֹבָתָהּ הִיא נִגְזֶזֶת, לָמָּה שֶׁהִיא מַחֲלֶפֶת כַּשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁנִּגְזַז וְנֶחְלַף, וְכַצִּפָּרְנַיִם הַלָּלוּ שֶׁנִּגְזָזִין וְנֶחֱלָפִין, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל נִגְזָזִין מֵעֲמָלָן וְנוֹתְנִין לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְטוֹבָתָן הֵן נִגְזָזִין וְנֶחֱלָפִין לָהֶם, וּמַרְבִּין לָהֶם עשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָה הַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ אִם אַתְּ מְכַסֶּה שָׁרְשֵׁיהֶם בִּשְׁעַת נְטִיעָתָן הֵן מַצְלִיחוֹת, וְאִם לָאו אֵין מַצְלִיחוֹת, אֲבָל הָאֱגוֹז הַזֶּה, אִם אַתְּ מְכַסֶּה שָׁרָשָׁיו בִּשְׁעַת נְטִיעָתוֹ, אֵינוֹ מַצְלִיחַ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל: מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ (משלי כ״ח:י״ג).
    אָמַר רַבִּי אֶלְעָשָׁה, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֶל גִּנַּת יָרָק, וְאָמַר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן לָהֶם כֹּחָן שֶׁל נְטִיעוֹת וְזִיוָן שֶׁל יָרָק. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, מָה אֱגוֹז זֶה עֵצוֹ מְשַׁמֵּר פִּרְיוֹ, כָּךְ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג׳:י״ח). אֲמַר חוֹרִי מָה אֱגוֹז זֶה אִם נוֹפֵל לְתוֹךְ הַטִּנֹפֶת אַתְּ נוֹטְלוֹ וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ וּמְדִיחוֹ וְהוּא חוֹזֵר כִּתְחִלָּתוֹ, וְהוּא יָפֶה לַאֲכִילָה, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל מִתְלַכְלְכִין בַּעֲוֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם (ויקרא ט״ז:ל׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר מָה אֱגוֹז זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי קְלִפּוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִילָה וּפְרִיעָה.
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָה אֱגוֹז זֶה חָלָק, דִּתְנֵינַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים, וְכָל מִי שֶׁעוֹלֶה לְרֹאשׁוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ הֵיאַךְ יַעֲלֶה הוּא נוֹפֵל וּמֵת, וְנוֹטֵל שֶׁלּוֹ מִן הָאֱגוֹז, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מַנְהִיג שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ הֵיאַךְ הוּא מַנְהִיג אֶת יִשְׂרָאֵל, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל וְנוֹטֵל שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וגו׳ (ירמיהו ב׳:ג׳).
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – מָה אֱגוֹז זֶה שְׂחוֹק לַתִּינוֹקוֹת וְשַׁעֲשׁוּעַ לַמְּלָכִים, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי עֲוֹנוֹת, דִּכְתִיב: הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי וגו׳ (איכה ג׳:י״ד), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא: וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ (ישעיהו מ״ט:כ״ג).
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, אֱגוֹזִים בֵּינוֹנִים, וֶאֱגוֹזִים קַנְטְרָנִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ מֵהֶן עוֹשִׂין צְדָקָה מֵאֲלֵיהֶן, וְיֵשׁ שֶׁאִם אַתָּה תּוֹבְעָן הֵם נוֹתְנִים, וְיֵשׁ שֶׁאַתְּ תּוֹבְעָן וְאֵין עוֹשִׂין.
    אָמַר רַבִּי לֵוִי מַתְלָא אֲמַר תַּרְעָא דְּלָא פְּתִיחַ לְמִצְוָותָהּ יְהֵא פְּתִיחַ לְאַסְיָא.
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – מָה אֱגוֹז זֶה הָאֶבֶן שׁוֹבְרוֹ, כָּךְ הַתּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן, וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן. הַתּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן (שמות כ״ד:י״ב), וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
    אָמַר רַבִּי לֵוִי לִמְקוֹם אֲרִימוֹן שֶׁהוּא מְשֻׁבָּשׁ בִּגְיָסוֹת, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הוֹשִׁיב בּוֹ כּוֹסְטַרְיָינִים בִּשְׁבִיל לְשָׁמְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹא יְקַפְּחוּ לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן, תְּהֵא הָאֶבֶן מְשַׁמֵּר הָאֶבֶן.
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְנוֹב הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נִשְׁמַע וְנִכָּר, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי, לָמָּה, שֶׁהוּא נִכָּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳ (ישעיהו ס״א:ט׳).
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – מָה אֱגוֹז זֶה הַשַּׂק מָלֵא אֱגוֹזִים בְּיָדְךָ, אַתְּ נוֹתֵן לְתוֹכוֹ כַּמָּה שֻׁמְשְׁמִים, כַּמָּה חַרְדָּלִים, וְהֵן מַחֲזִיקִין. כָּךְ כַּמָּה גֵרִים בָּאוּ וְנִתּוֹסְפוּ בְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳).
    דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי – מָה אֱגוֹז זֶה אַתְּ נוֹטֵל אֶחָד מֵהַכְּרִי וְכֻלָּן מִדַּרְדְּרִין וּמִתְגַּלְגְּלִים זֶה אַחַר זֶה, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל לָקָה אֶחָד מֵהֶן כֻּלָּן מַרְגִּישִׁין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (במדבר ט״ז:כ״ב).
    אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָה אֱגוֹז זֶה עָשׂוּי אַרְבַּע מְגוּרוֹת וְהַסִּירָה בָּאֶמְצַע, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעָה דְּגָלִים, אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת, וְאֹהֶל מוֹעֵד בָּאֶמְצַע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ב׳:י״ז), דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, זֶה הָעוֹלָם. לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים, אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, וְיוֹשְׁבִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּגַרְעִינֵי רִמּוֹנִים.
    אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל – זה אברהם.
    לראות הפרחה הגפן – זה יצחק. הנצו הרמונים. זה יעקב ושבטיו. שנכרתה ברית לאבות. כמה שנאמר שבועות מטות אומר סלה (חבקוק ג׳:ט׳).
    ד״א אל גנת אגוז ירדתי – אלה ישראל שנתקדשו לפני הר סיני שנמשלו לאגוז. מה האגוז הזה אם הקשתו כלו מפעפע כך ישראל נוחים כאגוז. א״ר יוסי ב״ר יהודה מי שלא ראה אגוז ואינו יודע מהו סבור שמא (כלין) [כלו] הוא עצים. פעפע הרי [הוא מוצא] אותו אגודות של אוכלין. כך ישראל האומות שאין מכירין אותן אומרים בעונותיהם הם לוקים. בדקו אותם והם מוצאים אותם אגודות אגודות של מצות.
    אל גנת אגוז ירדתי – דרש רבא למה נמשלו דברי תורה לאגוז, לומר לך מה אגוז אע״פ שמלוכלך בטיט ובצואה אינו נמאס, אף תלמיד חכם אע״פ שסרח אין תורתו נמאסת. ד״א למה נמשלו דברי תורה לאגוז, א״ר יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי כל האילנות בשעה שהם לוקין מכסין עקריהן והם חיים, אבל האגוז הזה כשלוקה מגלה שרשיו והם חיים, כך ישראל מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.
    דבר אחר: למה נמשלו כאגוז, לומר לך מה האגוז הזה עשוי ארבע מגורות, כך ישראל כשיצאו ממצרים עשאן משה ארבעה דגלים והשכינה באמצע שנאמר ונסע אהל מועד בתוך המחנות, מה האגוז הזה שחוק לתינוקות ותענוג למלכים, כך ישראל כשהם זוכים והיו מלכים אומניך, באדין נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד, וכשהם חוטאים הייתי שחוק לכל עמי. ד״א האגוז הזה עצו משמר את פריו, כך ישראל עוסקים בתורה וחבריהם עוסקים בגמילות חסדים.
    דבר אחר: האגוז כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר, פרש ממנו משליכין אותו לאשפה, כך ישראל כל זמן שדבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים, פרשו מהם אבדו מן העולם.
    דבר אחר: האגוז הזה נקלף שני קליפין, לכך נמשלו ישראל בו, א״ר אבין שהם מוהלים ופורעים.
    דבר אחר: כל הפירות כשהם נופלות לארץ אין להם קול, והאגוז כשהוא נופל לארץ קולו נשמע, כך כשהצדיקים מתים הקול הולך בכל העולם.
    דבר אחר: כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חבריהם מרגישים, אבל האגוז כיון שאתה נותן ידך ונוטל מהם מעט כלם מתרגשים, כך האיש יחטא ועל כל העדה תקצוף.
    דבר אחר: כל הפירות אם נופלים לארץ מתלכלכים ונפשו של אדם קצה בהם לאכלם, אבל האגוז אם נופל ומתלכלך מרחיצו ואוכלו, כך ישראל אפילו מתלכלכים בעבירות כל ימות השנה יום הכפורים בא ומרחיצם מכל עונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו׳.
    דבר אחר: האגוז הזה נתון בקופסא אם מבקש אדם ליתן פלפלין או שומשמין ביניהם מחזיקים הם, מה שאין כן בתאנים ותמרים, כך ישראל מקבלים מי שבא להתגייר. א״ר לוי האגוז הזה יש בו שלשה מינים, אגוזי פרך, ובינונים, וקטרונים. של פרך שנפרך מעצמו, והבינוני אתה מקיש עליו ונשבר, והקטרונים מתקשה לישבר ואתה מקיש עליו באבן לשברו אעפ״כ אין תועלת בו, כך הם ישראל יש מהם עושים מצוה מעצמם, ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים, ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום, (אעפ״כ) אמר ר׳ לוי [המשל אומר] הפתח שאינו פתוח למצוה פתוח לרופא.
    דבר אחר: הא גוז הזה חלק מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל, כך כל מי שמשרת ישראל [צריך] לשמור את עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם כגון משה וישעיה ואליהו. משה אמר שמעו נא המורים, ואומר לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים, מיד ובידו רצפה. אליהו אמר כי עזבו בריתך (בית) [בני] ישראל, ונאמר לו ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך.
    דבר אחר: אל גנת אגוז – אמר רבי יהושע בן חנניה שאני גוזז אותה כל שע, אומות העולם חוטאים ואני מאריך רוחי להם, אבל ישראל איני מקיף להם אלא חטאו אני גוזזם, אעפ״כ כל דבר שהוא נגזז מיד הוא מחליף ומשבח, וכן הוא אומר ישראל ויהודה רבים כחול אשר על שפת הים.
    דבר אחר: אל גנת אגוז – זה היה אברהם.
    לראות הפרחה הגפן – זה היה יצחק.
    הנצו הרמונים – זה יעקב ושבטיו.
    דבר אחר: אל גנת אגוז – אלו ישראל שנתקדשו לפני הר סיני שנמשלו כאגוז מה האגוז הזה אם הקשתו כלו מפעפע, כך ישראל משנתקדשו נעשו נוחים. א״ר יוסי בר יהודה מי שלא ראה אגוז מימיו ואינו יודעו, מה סבור שאין בו כלום אלא עצים, פעפעו הרי הוא מוציא אותו מגורות של אוכלים, כך ישראל האומות שאין מכירים אותם אומרים בעונותיהם הם לוקים, בדקו אותם הם מוציאים אותם מגורות מגורות של מצוה.
    אלי גנאן בסתאן אלגוז אנחדרת, לאנצ׳ר אואן אלואד, וארי הל פרעת אלגפן, והל אזהר אלרמאן באלנואר.
    אל גנות פרדס האגוזים ירדתי כדי להסתכל בתקופת הגיא (הנחל) כדי לראות אם הוציאה הגפן פרחים, והאם [עץ] הרמונים הוציא פרחים בסמדר.
    באבי הנחל – זמני ועתות הנחל (כלומר עתות הפריחה וההנצה בשפלה).
    פרחה – הוציאה עלים חדשים.
    הנצו – הוציאו נצנים.
    ואמרו אל גנת אגוז ירדתי, בקש ה׳ מהם להתודות על חטאיהם ולפיכך הזכיר את האגוז מכל האילנות לפי שכך אמרו חז״ל (ראה שה״ש רבה ו יז) שכל האילנות אם יכוסו יחוריהם מצליחים פירותיהם ומניבים, חוץ מן האגוז שאם יכוסו שרשיו לא יצליח ולא יניב, כך ישראל אם כסו חטאיהם לא יצליחו, ואם יגלום ויתודו וישובו ויבקשו מחילה יצליחו שנ׳ מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג).
    ואמרו לראות באבי הנחל, הם היחידים מישראל שנמשלו לנחל כדרך שנמשלו לים. כמו שהנחל מקצת מן הים בלי ספק.
    לראות הפרחה הגפן, לראות האם פרחו באומה צדיקים שנמשלו לגפן, וענו אין בנו כיום חכמים ולא צדיקים והוא אמרו לא ידעתי, ולפיכך אנו נתונים תחת האנשים הנדיבים ואשר תלו בטחונם בה׳ ללא סטיה ולא נטיה לכך נאמר נפשי שמתני.
    אל גינת אגוזא ירדתי – עוד זה מדברי שכינה הנני באתי אל מקדש שיני זה אליך.
    לראות באבי הנחל – מה לחלוחית מעשים טובים אראה ביך.
    הפרחה הגפן – אם תפריחי לפניי תלמידיםב וסופרים ושונים.
    הנצו הרמונים – מקיימי מצוות, מליאי זכיות. למה נמשלו ישראל באגוז? מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר מה בתוכו. פצעו, מוצאו מלא מגורות מגורות של אוכלין. כך ישראל צנועין ועינוותניןג ואין תלמידין שבהן ניכרין, ואין מתפארין להכריז על שבחן. בדקתו, אתה מוצא אותו מלא חכמה.
    ועוד כמה מדרשות לדבר: מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקיות הרבה ואין מעשיהן נמאסין.
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״איגוז״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 142. בכ״י מינכן 5: ״תלמידי חכמים״.
    ג. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם ברש״י דניאל ז׳:י״ד בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1: ״ועינותנין״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142: ״וענותנין״.
    I went down to the garden of nuts – This too is the words of the Divine Presence, "Behold, I have come to this second Beis Hamikdosh, to you.⁠"
    To see the moist plants of the valley – What moisture, [i.e.,] good deeds I would see in you.
    Whether the vine has blossomed – Whether you would blossom before Me [into] Torah scholars, scribes, and teachers.
    If the pomegranates had sprouted – Those who fulfill the commandments are full of merits. Why are [Bnei] Yisroel compared to a nut? Just as this nut, you see it entirely of wood [shell], and what is inside is not discernible, and you crack it and find it full of compartments of edible food, so are the [Bnei] Yisroel modest and humble in their deeds, and the students among them are not discernible, and they do not boast by announcing their own praise. But if you examine him, you find him full of wisdom. There are many additional Midrashic interpretations of this matter. Just as if this nut falls into mud, its inside does not become sullied, so are the [Bnei] Yisroel exiled among the nations and they suffer many blows, but their deeds do not become sullied.
    אל גנת אגוז ירדתי – מה הגינה הזאת נגזזת ועוד עולה כך ישראל נגזזין במלכיות ונחלפין ועולין. וכשם שהאגוז מתלכלך בטיט ואדם מרחיצו והוא נטהר כך ישראל על כל עוונותיהם עתידין להתרחץ מהם וליטהר שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים. ומה אגוז בזמן שהוא לוקה מגלין שרשיו והוא מצליח. כך ישראל בזמן שלוקין מתוודין מעוונותיהם והם מצליחין. שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד י״י. אבל מכסה פשעיו לא יצליח. ומה אגוז עשוי ד׳ מגרות כך היו (נעשו) ישראל נחלקין לד׳ פינות העולם. ומה אגוז אחד מהן נלקח וחביריהן מרגישין. כך האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ומה האגוז יש בו ג׳ מינין יש בהם נפרכין בנחת. ויש בהם בינוניים. ויש מהן קשין לישבר. כך יש בישראל נוחין לתת צדקה. ויש מהן שצריך הגבאי לתבוע מהן. ויש מהן קשים שאינם רוצים לתת צדקה לעניים.
    לראות באיבי הנחל – בכל שנה בחדש האביב הקב״ה מחזר בעולם לראות אם יש צדיק בעולם שיגאלו ישראל בזכותו.
    לראות הפרחה הגפן – אם יש להם מצות.
    פתח הסמדר – דור שהוא סמוי בגלות. אם פתח את עיניו למצוות
    הנצו הרמונים – אם הגדילו הרמונים זכיות שאין הגאולה מתעכבת אלא על ידי העונות שנאמר הן לא קצרה יד י״י מהושיע וג׳. כי [אם] עוונותיהם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ולמה בחדש האביב שמובטחין הן שבחדש האביב נגאלין שנאמר ראשון לציון הנה הנם.
    (יא-יב) אל גינת אגוז – עכשיו הוא מפייסא אהובתו למען תבוא אליו ותטייל עמו בתוך הפרדס תחת עצי אגוז שריחן נודף.
    אל פרדס גינת אגוז, שהוא על שפת הנחל, ירדתי, לראות בפריו, לראות אם פרחה עדיין הגפן ואם הנצו עצי הרימונים, ובואיב אלי ונטייל ונתחבבה יחד תחת האילנות ופרחיהם ונצניהם.
    והיא משיבתו: לא ידעתי ללכת שם, ולא אלך, ועלה בנפשי ובדעתי לרכוב על מרכבותיו ולשוב לעמי שהוא נדיב – כי בת מלך אני.
    גלראות הפרחה הגפן – כפל מלה על לראות באיבי הנחל.
    א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: מפיס
    ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: ובאי. בכ״י המבורג: ובואו.
    ג. ד״ה ״לראות״ מופיע בכתבי היד רק לאחר השלמת ביאור העניין של ו׳:י״א – ז׳:י״א.
    (11-12) I WENT DOWN TO THE NUT GROVE – Now he tries to appease his love so that she will go and walk with him in the orchard under the nut trees that give forth their scent, in the nut orchard that is on the river bank.
    [He says,] "I went down to see its fruits, to see if the vines had blossomed yet, if the pomegranates were yet in bloom. Come with me and we will walk together under the trees, blossoms, and flowers and embrace each other.⁠"
    She then answers him saying, "I don't know how to get there and I won't go. It occurred to me to ride upon his chariot and return to my people, noble people, for I am a princess.⁠"
    1LET US SEE IF THE VINE HAS FLOWERED – This phrase is synonymous with TO SEE THE BUDDING OF THE VALE".⁠2
    1. The following lexical interpretation appears in the manuscripts only after the conclusion of the literary analysis of 6:11 – 7:11.
    2. Cf. Rashbam on Qohelet 12:5.
    אגוז – ידוע בלשון חכמים ז״ל.
    באיבי – הפרי המבוכר שיבא בתחלה, כמו ואנבה שגיא (דניאל ד׳:ט׳,י״ח).
    הנצו – מן עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳).
    ואני ירדתי אל גנת אגוז לראות אם הנצו הרימונים שנתחבר שם.
    I am come down into the nut-garden to see if the pomegranates have blossomed, that we may caress there.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

    והשכינה אמרה אל גנת אגוז ירדתי והעינין שעליתי למרום עד שתפרח הגפן, והענין עד שיעשו ישראל הנמשלים לגפן מעשים נאים. וענין אגוז שהוא פריו גנוז. והענין שלא יראה ניסיו בגלות. ואל תתמה שיאמר ירדתי, כי הנה מצאנו: וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז).
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

    The Shekhinah says, I went down into the garden of nuts, that is, I went up on high till the vine should flourish, that is, till Israel, who is compared to a vine, should do good and pleasing deeds. He uses nuts (אגוז) because the fruit is hidden (גנוז), the Shekhinah meaning that he would not reveal his wonders in the captivity. Do not wonder because he says I went down, for we find ‘ירד’ used in reference to mountains (Judges 11:37).
    אגוז – ידוע בדברי רבותינו ז״ל.
    באיבי – כמו בפרי הנחל, כמו ואנביה שגיא (דניאל ד׳:ט׳), וכן עודנו באבו לא יקטף (איוב ח׳:י״ב).
    ויש אומרים: שהוא המבוכר, ומין אביב מן אב יוציאנו.
    והישבתי להן אל גינת אגוז ירדתי.
    אמרה שכינה אל גינת אגוז ירדתי – משל לכנסת ישראל שלא יראה הפרי אלא אחר השבר. והפך: וישמן ישורון ויבעט (דברים ל״ב:ט״ו).
    נשקפתי לראות הפרחה הגפן – אם יש בישראל צדיקיםא וישרים.
    א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 נוסף: ״גמורים״.
    אל גנת אגוז ירדתי – לטייל שם ולראות באיבי הנחל – פירי, ומתרגמינן: איביא (אונקלוס ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה).⁠1
    הפרחהב הגפן – כולה.⁠ג
    1. כלומר: התרגום לשורש ״פרי״ הוא: ״אביה״.
    א. בכ״י: באיבי.
    ב. כן בפסוק. בכ״י: הפרחים.
    ג. בכ״י: כול׳.
    (יא-יב) {הערת המהדיר: פירוש הפשט לפסוקים אלה מופיע במהדורה זו כפירוש נפרד (פסאודו-רש״י פירוש הפשט שיר השירים ו׳:י״א-י״ב)}
    (יא) אל גינת אגוז וגומ׳. התרגום מפרש, שמשבח בית המקדש, שנבנה על ידי כורש, וגם ״לא ידעתי נפשי שמתני״ (שיר השירים ו׳:י״ב) מפרש, שרוצה הקב״ה להיטיב להם לישראל, שלא יוסיפו בני עַולה לְענותם (ראו שמואל ב ז׳:י׳). אך אין לשון ״לא ידעתי״ (שיר השירים ו׳:י״ב) משמע כן. וחיבורן שלפנינו מוכיח, שהאומות אומרים לה השבחים, כדי למשכה לאהבתם, ואינוא רוצָה, כמו שפירשתי. וכן צריך לפרש, כי בעת שחלה הגאולה, היא הפקידה שהיתה י״ח שנה קודם שהיתה עיקר הגאולה, והלשינו עליו, וביטל, עד לבסוף, שחזרו וגמרו הבנין. וזיהו שנאמר אל גינת אגוז ירדתי, שזהו ישראל, כמו שנאמר ״כי כרם י״י צבאות בית ישראל״ (ישעיהו ה׳:ז׳).
    א. צ״ל: ואינה.
    אל גינת אגוז ירדתי. כל הפרשה הזאת, עד ״השבעתי אתכם״ (שיר השירים ח׳:ד׳), אפרש הפשטות, ואחר כן אפרש הדוגמות, לפי ראות העינים.
    אל גינת אגוז. אהוב שלה אומר כן: אל גינת הזרעים אחד שעמו ירדתי, לראות באבי הנחל – לחלוח עשבי הנחל, אם עודם באבם, ובבכרם מתחילין לצמוח. וגם האילנות שבגן – ואם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים,⁠א כי הוא אז עת לחדש שמחת דודים כימי קדם, בטרם נתרחקתי מאהובתי.
    אגוז. כמו ׳אתמול׳. באבי – לשון ׳אביב׳, ״עודנו באבו לא יקטוף״ב (איוב ח׳:י״ב). גינת אגוז – גינת – של עשבים, לשון נקיבה, כדכתיב ״וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ״ (ישעיה ס״א:י״א); אבל גן של אילנות – לשון זכר, כדכתיב ״מכל עץ הגן״ (בראשית ב׳:ט״ז).
    א. בנוסחנו: הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. התוספת ״פתח הסמדר״ לקוח משיר השירים ז׳:י״ג: ״נִרְאֶה אִם⁠־פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים״, אליו מתייחס פרשננו במפורש בפסוק הבא.
    ב. בנוסחנו: לא יִקָּטֵף.
    אל גנת אגוז ירדתי – עתה מספרת אל דודה מה אירע לה כשהלכה לבקשו, ואומרת לו שירדה אל גנת אגוז שהיה ירק שלה גזוזה, שכן מנהג העולם שקוצרים וגוזזים העשב והשדות כדי שיחזור וישגא מאד, וכן כת׳: אחר גזי המלך (עמוס ז׳:א׳), וכן: ירד כמטר על גז (תהלים ע״ב:ו׳).
    לראות באבי הנחל – לחלוחית הנחל.
    עניין אחר: אבי הנחל – הן פירות שבגן שנושרין בתוך המעין, כמו שאמור למעלה: יזלו בשמיו (שיר השירים ד׳:ט״ז), והמים מוליכן.
    ולראות הפרחה הגפן – שבגן, והרמונים שבו, שנאמר: פרדס רמונים (שיר השירים ד׳:י״ג). והייתי סבורה למצוא אותך שם לפי שמנהגך ללכת ולטייל שם, וגם אתה אמרת לי כשנפרדת ממני שתלך שם, שנאמר: גן נעול (שיר השירים ד׳:י״ב), וכת׳: באתי לגני (שיר השירים ה׳:א׳). ולכך הלכתי שם לראות הפרחה הגפן, שאילו כן אז הייתי מוצאך שם בברור.
    לראות הפרחה הגפן זה הדבר אשר האנשים חושבים עליו ודנים בעניינו: הם כבר הגיע הזמן או שהוא מתקרב, או שהוא רחוק, והם מנסים למצוא את משמעותם הנסתרת של הכתובים בעניינים אלה.
    (יא-יב) אאל גנת אגוז ירדתי לפי שיטה אחרת משמעו במובן של עלייה כמו ״וירד דויד אל המצודה״ (שמואל ב ה:יז) ״וירדתי על ההרים״ (שופטים יא:ז), והמילה היא מן המילים שיש להם שתי משמעויות הפוכות, לפיכך יהיה ״ירדתי״ במובן של ״עליתי״.
    הפרחה הגפן ישראל הנמשלים לכרם, כאילו האל יתעלה אומר: אני אתרחק מהם כדי שאראה לעולם את טבעם המעולה, ואוכיח להם [לבני העולם] שהם [ישראל] ממשיכים לסור למרותי ולעמוד בייסורים למען אהבתי. הם [ישראל] נקראים אגוז, משום שאי אפשר לדעת אם פירותיו טובים או רעים ואי אפשר להכיר את טעמו הערב אלא לאחר ששוברים אותו.
    א. ״אל גינת אגוז... לאחר ששוברים אותו״ מופיע בכ״י לאחר הביאורים על שיר השירים ז׳:א׳.
    (יא-יב) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים: לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב – אמר השכל מספר שבחיה ונפלא על שלמות מה שתכינהו לו באלו החקירות אל גן האגוז והוא בושם מיוחד ירדתי לראות בפירות הנחל רצוני אם התחילו עדיין בנתינת פריים והרצון בזה שהוא ירד בחקירות האלו אשר ישתדל עתה לחקור בהם ובא לראות אם ימצא בשום פנים הקדמות יוליכוהו אל מקום חפצו כי בזה מהקושי העצום לפי מה שזכרנו. ואמר שהוא לא ידע איך שמתהו נפשו מאלו העניינים המוחשים לרכוב במרכבות הרבוי הבלתי בעל תכלית ר״ל אל עשיית ההקדמות הכוללות אשר יוליכוהו אל הדרוש. ואולם קרא זה הכללות עמינדיב אשר הוא שם אדם להעלים הענין והוא עם זה כאלו יאמר עם נדיב ותהיה היו״ד נוספת וכבר באו כמו זה יודין נוספות בלשונינו הרבה. ואולם קרא זה הקבוץ עם נדיב לפי שזה הרבוי המתמיד הוא באלו הדברים מצד נדיבות הפועל כמו שזכר הסלוסוף ואמנם הכילות הוא מצד החומר ר״ל היות מציאות האיש בלתי מתמיד וזה כי טבע החומר חייב זה להיותו בלתי נשמע בתמידות אל הצורה המשתדלת לשמור מציאותו ונצחו אותה. ולהעיר אותנו על מה שדמו באמרו עמי נדב קרא חשוקתו בזאת הפרשה בת נדיב. והנה קרא חשוקתו בזה הפסוק נפשי לפי מה שאחשוב לרוב הצטרכות אל כחות רבים מכחות הנפש בזאת ההשגה ולפי שכחות הנפש בכללם יעזרוה וזה בהכנעם אל השכל ההכנע הראוי. ואולם יחס השגתו ההקדמות הכוללות לה להיותה מכינה לו מהחוש מה שיישירהו אל הגעתם ואולם הגעתם יהיה מהשכל הפועל כמו שהתבאר בספר הנפש. ואפשר שנאמר שהוא קרא נפשי השכל הפועל כי הוא אליו במדרגת הצורה כמו שהתבאר בספר הנפש. והנה יהיה הרצון בזה שהוא לא ידע איך שמהו השכל הפועל לידיעת אלו ההקדמות הכוללות מאלו הדברים אשר הכינה לו חשוקתו כאלו נפלא על שלמות התקון אשר במה שהכינה לו עד שיוכל השכל להעתיקו מהם אל אלו ההקדמות.
    אל גנת אגוז ירדתי – הש״י אמר שבא וירד, לראות אם יש בישראל זכיות להחיש הגאולה, ויר״ל בהשגחתי עיינתי וירדתי לראות בגנת אגוז, שהוא אומת ישראל, אם פרחה הגפן, ר״ל אם פרח בהם זכות שיספיק להביא להם הגאולה, וז״ש הפרחה הגפן, כאמרו1 גפן ממצרים תסיע, הנצו הרמונים, ר״ל אם יש בהם מצות רבות כגרעיני הרמון, והמשיל ישראל לגנת אגוז, כי כמו שפרי האגוז בתוך ג׳ קליפות, ומלבד זה העץ עצמו, שהפרי בערכו ובערך הקליפות הוא מעט מזער, כן ישראל המעט שבאומות, והם בערכו כענפי העץ והקליפות.
    והיתה תשובתה אל גנת. וזה בדרך משל לפי שהאגוז בלתי נותן פריו כי אם על ידי מכות וחבטות. הודתה על עצמה כי היא כבר ירדה אל גנת אגוז וכבר סבלה מלקיות ויסורין אשר על ידן באה לידי הכרה גמורה בחטאה אשר חטאה כשלא קמה לפתוח לדודה ושמה ראתה כי פרחה הגפן גפן הדעת הנצו הרמונים רמוני המוסר כי עד עתה האריך פתיותה ובל ידעה מה.
    והיתה תשובתה, אל גנת כי הודה בעצמה שהוצרכה לרדת אל בור הגלות הארוך ורב הייסורין כדי שתבא על ידיהן אל השלמות וההכרה אשר לא באה בכל ימי מחמדיה כמו האגוז שאינו נותן הפרי כי אם אחר שבר וחבוט כמו שאמר במשל.
    והנה אחרי כן אל גינת אגוז ירדתי. מצאתי ׳עשרה יוחסין׳ שעלו לארץ שהיו רובם פסולים1 ובלתי ראויים לשריית שכינה2: לראות באבי הנחל. מכל מקום ׳ירדתי׳ שם3 על חגי זכריה ומלאכי4: לראות. במיוחסים שנשארו בבבל5 הפרחה הגפן, אם יש בהם חכמים ותלמידים אשר לבבם פונה לבוא לארץ ה׳ להשרות שם שכינתי6:
    1. כמבואר במשנה בקידושין (ד׳:א׳) ׳עשרה יוחסים עלו מבבל, כהני לויי ישראלי, חללי גירי וחרורי ממזירי נתיני שתוקי ואסופי׳. הרי ששבעה מתוך עשרה היוחסין היו פסולי כהונה או פסלי קהל. ורש״י שם כתב: ׳בגמרא מפרש לה דאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן, שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו׳, וביאר המאירי ׳כדי שלא ישארו בבבל ויתערבו עמהם, כי אין שם בית דין הגדול שיזהירו על זה, והעלם לירושלים שהיה שם בית דין הגדול שלא יניחום להתערב׳.
    2. ׳כשהקב״ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל׳ (קידושין ע:), וכיון שרוב העולים לארץ ישראל ששם יכולה השכינה לשרות (ראה מו״ק כה. וזוה״ק ח״א פה.) לא היו מיוחסין, לא היה הקב״ה צריך להשרות שכינתו. [ומה שכינה זאת ׳גינת אגוז׳, אולי י״ל ע״פ מה שהביא הרמ״א בהלכות ראש השנה (או״ח תקפ״ג ד) ׳יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא׳. ובספר קהלת יעקב (ערך אג) כתב ׳אגוז גימטריא חטא הוא סוד הסטרא אחרא נוקבא דס״מ, אגוז ראשי תיבות אלמנה גרושה וחללה זונה׳, וא״כ האגוז מסמל פסולי יוחסין, וא״ש. ויש לבאר ע״פ מה שכתב בעל העקידה כאן שהאגוז אינו נאכל אלא על ידי שמכים וחובטים בו להוריד ממנו את הפסולת, וכעניין הפרשת ישראל מן הנשים הנכריות בימי עזרא. אך בתיקו״ז (תיקון כו) איתא ׳אגוז דא צדיק, גנת אגוז דא שכינתא, ודא איהו דאמר שלמה אל גנת אגוז ירדתי׳, וא״כ י״ל ש׳גינת אגוז׳ מרמז דווקא להשראת השכינה ולא למה שמנע זאת.
    3. לארץ ישראל.
    4. שהשרה את שכינתו עליהם והתנבאו, וזהו ׳לראות׳, שהם יראו ע״י השראת השכינה. ו׳אבי׳ הם פירות או צמחים, ומצינו שחגי זכריה ומלאכי נקראו בזכריה (א ח) ׳הדסים אשר במצולה׳, ואולי לכן נקראו כאן ׳איבי הנחל׳. והאלשיך פירש ׳באבי הנחל - הוא ההפרחות הנמשכות ממימי הנחל, והוא כי במתן תורה הוריד הוא יתברך נחל שוטף שפע להריק על ישראל, וממנו הוכנו וקיבלו רוח קודש ונבואה, ואפילו הדורות העתידים קיבלו נפשותם כל מה שעתיד כל נביא להינבא, וזהו לראות באבי הנחל, איך הפריחו מחמת שפע הנחל׳.
    5. כפל תיבת ׳לראות׳, ׳לראות באבי הנחל, ראות הפרחה הגפן׳, ומבאר שהאחד הוא לאלה הכשרים המועטים שכבר עלו לארץ ישראל, והשני על היושבים בבבל, שבנבואתם חגי זכריה ומלאכי פנו אליהם שיעלו לארץ ישראל כדי שישרה ה׳ שכינתו אף עליהם ויזכו גם הם ׳לראות׳. והתרגום פירש ׳אל גינת אגוז׳ על השראת השכינה בבית שני, ואת המשך הפסוק בדרך דומה לפירוש רבינו.
    6. כפי שמצינו בחגי זכריה שקרא להם לשוב, וכפי שיבואר בסמוך (להלן ז א). ורש״י פירש קרוב לזה: ׳עוד זה מדברי שכינה, הנה באתי אל מקדש שני זה אליך לראות באבי הנחל, מה לחלוחית מעשים טובים אראה בך, הפרחה הגפן - אם תפריחו לפני תלמידי חכמים וסופרים ושונים׳. ונראה שמה שדייק רבינו בלשונו ׳חכמים ותלמידים׳ בא לפרש את לשון הכתוב ׳ענבים ורימונים׳, שהענבים הם החכמים שמהם בא היין שהוא המובחר שבמשקאות, ואילו הרימונים מרמזים ל׳כפלח הרימון רקתך׳ (פסוק ז-ט, ולעיל ד ג), שהם התלמידים היושבים לפני החכמים, כמו שכתב רבינו שם. וראה לעיל (ה א) ש׳ייני׳ מרמז למלמדי תינוקות. והאלשיך פירש שהענבים הם השלימים והצדיקים שבישראל, והרימונים הם הריקים שבהם, ע״ש.
    באבי הנחל – בצמחי הנחל כמו עודנו באבו (איוב ח׳:י״ב).
    הפרחה – מלשון פרח.
    הנצו – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל כמו ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר י״ז:כ״ג).
    אל גנת אגוז ירדתי – גם זה מדברי החשוק, שאמר הנה כשנפרדתי ממנה לא הלכתי לחבק חיק נכריה, אבל געגועי היה עליה, ולהפק הגעגועין ירדתי אל גנת אגוז לטייל שם, ולקבל ריח עלי האילנות, ולראות בצמחים הגדילים בשפת הנחל, ולהביט אם פרחה הגפן, אם גדלו נצי הרמונים והנמשל הוא לומר אף בהיות כנסת ישראל בגולה לא בחרתי בעם אחר, אבל מצוי אני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לקבל ברצון עסק חדושי התורה ורנון התפלה.
    משל:
    אל – [משיבה הרעיה], אמרה להם אמתלאות למה יצתה מחדרה ונשקפה לחוץ, כי ירדה לגנת אגוז, ושם הלכה לטייל לראות באבי הנחל, ומשם הלכה לראות הפרחה הגפן וכו׳.
    מליצה:
    אל – (משיבה הנפש) אל גנת אגוז ירדתי. ידוע שהחומר מצד היותו נקשר בעץ הדעת טוב ורע נמשל בדברי חכמי האמת לאגוז, שד׳ קליפות סובבים את המוח שבו, והאריכו בזה ביחוס קליפות האגוז אל שמרי החומר וחסרונותיו. (עיין בזוהר בראשית דף ט״ז ודף י״ט ע״ב תרומה דף ק״מ ע״ב ר״מ פנחס דף רפ״ז:ע״ב) עד שגם העולם הגדול עם ארבע קליפותיו ידמה לאגוז. כמו שצפה יחזקאל במעשה מרכבה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל. ואליהו בהר חורב רוח רעש אש וקול דממה דקה כמו שדברנו ע״ז במק״א. תאמר כי ירדה אל גנת אגוז שהוא גויתה לספור כחותיו ופעולותיו. לראות מה תוכל להציל ממנו בעת הפרידה. ומשם ירדה לראות באבי הנחל את הצמחי׳ שהצמיחה הגויה בחייהו משם לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. כבר בארנו בספר זה (ב׳ י״ג ד׳:י״ג) שהגפן ירמוז על העיון והמושכלות, כי הוא אבי היין שרומז המושכלות וההשגה. והרמונים ירמזו אל התרי״ג מצות, יצאה לראות על האגוז הזה שהוא הגוף מה העלה במושכלותיו ומה הוליד בעבודתו אשר תקח עמה ליום מועד להתלבש בהם עת תלבש מחלצות.
    אל גנת אגוז – ששם נמצא דודי, והייתי מדברת על לבי שאיני חוטאת נגד הצניעות בלכתי אני לבקש אותו, רק שכונתי היא לראות באבי הנחל וגו׳, ציצי פירות האילן באביב, באילן הגדל על נחל ולא ימיש מעשית פרי.
    הנצו – עיין מה שכתבתי למעלה ב׳:י״ב.
    אל גינת אגוז – דרש רבא, מאי דכתיב אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, למה נמשלו ת״ח לאגוז, לומר לך, מה אגוז זה אע״פ שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס אף ת״ח אע״פ שסרח אין תורתו נמאסת.⁠1 (חגיגה ט״ו:)
    אל גינת אגוז – מה אגוז זה [הקשה כאבן], האבן שוברו, כך תורה קרויה אבן כדכתיב ואתנה לך את לוחות האבן ויצה״ר קרוי אבן כדכתיב (יחזקאל ל״ו) והסרתי את לב האבן מבשרכם, אמר הקב״ה, תהא תורה [שקרויה אבן] משברת יצה״ר [שקרוי] אבן.⁠2 (מ״ר)
    אל גינת אגוז – א״ר אלעשה, והלא לא היה צריך לומר אלא אל גינת ירק3 ואמר אל גינת אגוז, מלמד שנתן להם [לישראל] כחן של נטיעות וזיון של ירק.⁠4 (שם)
    אל גינת אגוז – א״ר יהושע בן לוי, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה לטובתו הוא נגזז ונחלף5 כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעוה״ז, לטובתן היא, שמרבין להם עושר בעוה״ז ושכר טוב לעוה״ב.⁠6 (שם)
    אל גינת אגוז – א״ר לוי, נמשלו ישראל לאגוז, לפי שכל הנטיעות אם את מכסה שרשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, אבל האגוז הזה אם אתה מכסה שרשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, וכך ישראל כתיב בהו (משלי כ״ח) מכסה פשעיו לא יצליח.⁠7 (שם)
    אל גינת אגוז – א״ר עזריה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עצו משמר פריו8 כך עמי הארץ שבישראל מחזיקין בדברי תורה.⁠9 (שם)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת אתה נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה בא יוהכ״פ ומכפר עליהם.⁠10 (שם)
    אל גינת אגוז – אמר ר״י בר סימון, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש לו שתי קליפות11 כך ישראל יש להם שתי מצות [בגופן] מילה ופריעה.⁠12 (שם)
    אל גינת אגוז – אמר ר״ל, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה חלק13 וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הצבור בישראל ואינו נותן דעתו היך הוא מנהיג את ישראל סופו שהוא נופל, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ב׳) קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו.⁠14 (מ״ר)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה שחוק לתינוקות ושעשוע למלכים15 כך הן ישראל בעוה״ז, ע״י עונות נעשים שחוק, דכתיב (איכה ב׳) הייתי שחוק לכל עמי, אבל לעתיד לבא והיו מלכים אומניך. (שם)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש בו אגוזי פרך, אגוזים בינונים ואגוזים קנטרנין16 כך ישראל יש מהן עושין צדקה מאליהן ויש שאם אתה תובען הם נותנין ויש שאתה תובען ואין נותנין.⁠17 (שם)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אי אפשר לגונבי המכס לגנוב ממנו מפני שהוא נשמע וניכר, כך ישראל כל מקום שאחד מהם הולך אינו יכול לומר שהוא אינו יהודי, לפי שהוא ניכר, כדכתיב (ישעיהו ס״א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה׳.⁠18 (שם)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז. מה אגוז זה שק מלא אגוזים בידך אתה נותן בו כמה שומשמים כמה חרדלים והם מחזיקין19 כך כמה גרים באו ונתוספו לישראל, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב.⁠20 (שם)
    אל גינת אגוז – נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה נוטל אחד מן הכרי וכולן יורדין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין, הדא הוא דכתיב האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.⁠21 (שם)
    אל גינת אגוז – א״ר ברכיה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עשוי ד׳ מגורות והסירה באמצע22 כך היו ישראל שרויים במדבר, ד׳ דגלים ד׳ מחנות ואהל מועד באמצע. (שם)
    אל גינת אגוז וגו׳ – דבר אחר, אל גינת אגוז ירדתי – זה העולם23 לראות באבי הנחל – אלו ישראל24 לראות הפרחה הגפן אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות,⁠25 הנצו הרמונים – אלו התנוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבין שורות שורות כגרעיני רמונים. (שם)
    1. וכמו דקיי״ל במו״ק ט״ז א׳ אב ב״ד שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא אלא חסין על כבודו וכו׳ יעו״ש, ויתכן בטעם הדבר ע״פ מ״ש בסוטה כ״א א׳ אין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, עיי״ש לפנינו.
    2. הוא ע״ד שאמרו בקדושין ל׳ ב׳ אמר הקב״ה בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין אם אתה עוסק בתורה הרי הוא מסור בידך וכו׳. ויש להעיר שאינו מביא ראיה דהתורה קרויה אבן מפסוק דירמיה כ״ג וכפטיש יפוצץ סלע ודרשו בסנהדרין ל״ד א׳ דקאי על התורה יעו״ש בתוס׳ ומש״כ בבאור קהלת בפסוק מסיע אבנים (י׳ ט׳).
    3. כי לגדולי גינה יתיחסו ירקות אבל האגוז מתיחס לכרם או לפרדס.
    4. ר״ל יפין של ירק, כי על הרוב היפה אינו חזק, ואמר כאן שיהיה להם כח ויופי, ע״ד הלשון עוז והדר לבושה.
    5. ר״ל ע״י גזיזתו הוא מחליף וצומח יותר מבראשונה, אבל אין לפרש כפשוטו שנגזז ונצמח מחדש, יען שהרי כל האילנות כך טבען ומאי רבותי׳ דאילן אגוז.
    6. נראה דבדיוק אמר ונותנין לעמלי תורה בעוה״ז, כלומר בעודם הנותנין בחיים, לאפוקי אם מצוים לחלק לאחר מיתה אין הזכות גדול כ״כ, יען כי אם נותנים בחיים נותנין הכל בעתו בעת שהמקבל נצרך לעזר, ועוד יתרונות שונות בנתינת צדקה בחיים על הנתינה לאחר מיתה, כנודע.
    7. ואע״פ דכנגד זה כתיב (תהלים ל״ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, צ״ל כמ״ש בסוטה ל״ב ב׳ דכל החטאים א״צ לפרסם ורק חטא עבודת כוכבים צריך לפרסם [כדי שיהיה לו כפרה יתירה בבזיונו], וא״כ כאן דאיירי ביחס כנס״י אל הקב״ה איירי בחטא הנוגע לעקרי האמונה ויחוד ה׳, והיינו חטא עבודת כוכבים. ולכן אוקים בי׳ הפסוק מכסה פשעיו לא יצליח.
    8. ואע״פ דכל האילנות כך הם, אך יתבאר ע״פ גירסת הילקוט כאן, מי שלא ראה אגוז [אילן אגוז] ואינו יודע מה הוא סובר שאין בו כל אלא עצים, פעפעו [פזרו] הרי הוא מוצא בתוכו מגורת של אוכלין, וה״נ הכונה שהעץ והעלים רכים ועבים ומכסים את הפירות ושומרים אותם יותר משאר אילנות. וגם יתכן לומר כי הכונה אל הקליפה [הקשה כעץ] המשמרת את הגרעין שבתוכה.
    9. יתכן דמכוין למ״ש בחולין צ״ב א׳, אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו ת״ח, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם, לבעי רחמים איתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא, ופירש״י שעמי הארץ חורשים וזורעים וקוצרים ומאכילין לת״ח, והיינו מה שאמר כאן שעמי הארץ מחזיקים בדברי תורה, כלומר מחזיקין בת״ח שיוכלו לעסוק בתורה
    10. יתכן דסמיך אלשון הפסוק דכתיב ביוהכ״פ כי ביום הזה וגו׳ לטהר אתכם, וטהרה יונח על שטיפה והדחה כמש״נ כ״פ ורחץ וטהר.
    11. קליפה ירוקה על קליפה הקשה. והכונה כי כשם שהאגוז נקרא אוכל רק אז כשתוסרנה ממנו שתי הקליפות, כך ישראל נקרא בשם זה, רק אז שיקים מצות מילה בהסרת קליפות הערלה ע״י החתוך והפריעה.
    12. כנראה ס״ל להדורש הזה דמצות פריעה לא ניתנה לאברהם אבינו רק ליהושע בן נון צוה, וא״כ הן שתי מצות מיוחדות, אבל אם היה גם אברהם נצטווה בה היו נחשבו שתיהן למצוה אחת כללית, מצות מילה.
    13. כלומר אילן אגוז חלק מן השריגים והסעיפים הרגילים בשארי אילנות.
    14. יתכן בכונת הענין שאינו נותן דעתו, כמ״ש בר״ה י״ז א׳ בדיין שמתגאה ופוסע על ראשי עם קודש והיינו שאינו נותן דעתו לכבוד הצבור, ומבואר שם בעונשו שאין רואה בן ת״ח, והיינו שהוא נופל, שאין לו עמידה לאחר מיתה, וכמ״ש בב״ב קט״ז א׳ דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה ויואב שלא הניח בן כמותו, היינו איש המוני נאמר בו מיתה, וה״נ הכונה מעין זה.
    15. אולי הכונה שעולה על שולחן מלכים, ובעת שמסובין לשולחן משתעשעין בו, או דהיה להם להמלכים בימי קדם שעשוע מיוחד באגוזים.
    16. אגוזי פרך הם אגוזים טובים שנפרכים ביד ואגוזים קנטרנין בעלי קליפה קשה ואוכל בו מעט.
    17. ומעין ענין זה איתא בחולין ז׳ ב׳ ישראל קדושים הן [לענין צדקה] יש מי שרוצה ליתן ואין לו ויש מי שיש לו ואינו רוצה, וכתבו התוס׳ ואפ״ה איקרי זה שיש לו ואינו רוצה קדוש משום שנותן מפני הבושה, ומכאן מבואר אמתת פירוש זה, משום דאם אינו נותן כלל הרי הוא נמשל לאגוזים קנטרנין שזה בודאי היפך מעלת הקדושה.
    18. ואע״פ דפסוק זה הוא הבטחה לעתיד צ״ל דאעפ״כ לא חש להביא סמך ממנו משום דהפסוק הזה נאמר בנגוד זמן הגלות אשר אז ג״כ יכירום אך לרעה.
    19. בין חללי האגוזים.
    20. ומרומזים במלת עפר מפני שהם טפלים לישראל, וע׳ מש״כ בריש קהלת בפסוק כל הנחלים הולכים וגו׳.
    21. ואע״פ דלשון זה אמר משה בתמיה, אך אעפ״כ כן הוא הדבר, שבשביל מעשה דקרח קצף הקב״ה על הכלל.
    22. ישנם מיני אגוזים שיש באגוז קוצים המחלקים האוכל לד׳ חלקים, וסירא פירושו קוץ.
    23. סמיך אדרשה דלעיל, מה אגוז זה נגזז ונחלף, וכן הוא העולם דור הולך ודור בא.
    24. שגדלין על התורה שנמשלה למים. כנודע.
    25. יתכן דסמיך על האגדה דחולין צ״ב א׳ אומה זו כגפן נמשלה, אשכלות שבה אלו ת״ח, ובתי כנסיות ובתי מדרשות מגדילין ומפריחין תלמידי חכמים.
    וממשיך החשוק לפייס את אהובתו כדי שתבוא ותטייל עימו בתוך הפרדס תחת עצי אגוז שריחם נודף1, וכך הוא אומר, כאשר נפרדתי מאהובתי לא הלכתי לחבק חיק נכריה, אלא געגועי היו עליה, וכדי להפיגם2 אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לטייל שם להריח את האילנות3, לִרְאוֹת ולהביט4 בְּאִבֵּי – בצמחים5 הגדלים בשפת6 הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה – האם פרחה7 הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ – האם גדלו הַנִּצִּים8 של עצי9 הָרִמֹּנִים10:
    1. רשב״ם.
    2. מצודת דוד.
    3. שם.
    4. שם.
    5. מצודת ציון. ויש מרבותינו שאמרו שהוא שהוא הפרי המבוכר, אבן עזרא.
    6. מצודת דוד.
    7. שם.
    8. שם.
    9. רשב״ם.
    10. והנמשל, הקב״ה אומר שאף כשהיתה כנסת ישראל בגולה לא בחרתי בעם אחר, אבל מצוי אני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לקבל ברצון עסק חידושי התורה ורינון התפילה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שאמר הקב״ה, לאחר חורבן הבית הראשון ״אל גינת אגוז ירדתי״ באתי אל המקדש השני, ״לראות באבי הנחל״ מה לחלוחית מעשים טובים אראה בך, ״הפרחה הגפן״ האם תפריחי לפני תלמידים וסופרים ושונים, ״הנצו הרמונים״ מקיימי מצוות מלאי זכויות. ובמדרש, למה נמשלו ישראל לאגוז? מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר מה בתוכו, פצעו, מוצאו מלא מגורות מגורות של אוכלין, כך ישראל צנועים וענוותנים ואין תלמידים שבהם ניכרים, ואין מתפארים להכריז על שבחם, בדקתו, אתה מוצא אותו מלא חכמה, ועוד מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולים לבין האומות ולוקים מלקויות הרבה ואין מעשיהם נמאסים, רש״י, וראה מדרש רבה בהרחבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יב) לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּב֖וֹת עַמִּ֥י נָדִֽיבא׃
    Before I was aware, my soul set me upon the chariots of my princely people.
    א. עַמִּ֥י נָדִֽיב =ש1,ק-מ ובדפוסים (״עמי״ בטעם מרכא)
    • ל=עַמִּי⁠־נָדִֽיב (״עמי״ מוקפת במקום טעם עצמאי של מרכא)
    • קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא, מג״ה
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וְכַדּוּ אִתְגְּלִי קֳדָם יְיָ דְּאִנּוּן צַדִּיקִין וְעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵף לְמַבְכִנּוּן וְאַף לָא אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אֱלָהֵין אַמְּלִיךְ בְּנַפְשִׁי לְאוֹטָבוּתְהוֹן וּלְשַׁוָּאָה יָתְהוֹן גֵּיוְתָנִין בִּרְתִכֵּי מַלְכִין בְּגִין זְכוּתָא דְּצַדִּיקֵי דָּרָא דְּדָמְיָן בְּעוּבָדֵיהוֹן לְאַבְרָהָם אֲבוּהוֹן.
    [א] לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת בַּשְּׁלָפִים, נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר וְהִכִּיר שֶׁהִיא בִּתּוֹ, שָׁלַח אוֹהֲבוֹ נְטָלָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בַּקְּרוֹנִין, וְהָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ תְּמֵהוֹת עָלֶיהָ וְאוֹמְרוֹת, אֶתְמוֹל הָיְתָה מְלַקֶּטֶת בַּשְּׁלָפִים וְהַיּוֹם יוֹשֶׁבֶת בַּקְּרוֹנִין עִם הַמֶּלֶךְ, אָמְרָה לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם תְּמֵהוֹת עָלַי כָּךְ אֲנִי תְּמֵהָה עַל עַצְמִי, וְקָרָאת עַל עַצְמָהּ; לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מְשֻׁעְבָּדִין בְּטִיט וּלְבֵנִים וְהָיוּ מְאוּסִין וּבְזוּיִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין וְנִגְאֲלוּ וְנַעֲשׂוּ סְגָנִים עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם תְּמֵהוֹת וְאוֹמְרוֹת אֶתְמוֹל הֱיִיתֶם עוֹבְדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים וְהַיּוֹם נַעֲשֵׂיתֶם בְּנֵי חוֹרִין וּסְגָנִים עַל כָּל הָעוֹלָם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם, כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם תְּמֵהִים עָלֵינוּ כָּךְ אָנוּ תְּמֵהִים עַל עַצְמֵנוּ, וְקָרְאוּ עַל עַצְמָן: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי.
    דָּבָר אַחֵר: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶתְמוֹל: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ (תהלים ק״ה:י״ח), וְהַיּוֹם: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בראשית מ״ב:ו׳), וְקָרָא עַל עַצְמוֹ: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי.
    דָּבָר אַחֵר: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּדָוִד, אֶתְמוֹל הָיָה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְהַיּוֹם וַיְהִי דָּוִד מֶלֶךְ, וְקָרָא עַל עַצְמוֹ: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי.
    דָּבָר אַחֵר: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּמָרְדֳּכַי, אֶתְמוֹל: וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר (אסתר ד׳:א׳), וְהַיּוֹם: וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וגו׳ (אסתר ח׳:ט״ו), וְקָרָא עַל עַצְמוֹ: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי.
    דָּבָר אַחֵר: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – הַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי (מיכה ז׳:ח׳), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת בַּחשֶׁךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיאַנִי לָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי (מיכה ז׳:ח׳), וְקָרְאָה עַל עַצְמָהּ: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי. יוּסְטָא חַיָּיטָא דְצִפּוֹרִין, סְלֵק לְמַלְכוּתָא וְאִיתְקַבַּל לְמַלְכָּא, אֲמַר לֵיהּ מַלְכָּא שְׁאַל שְׁאֵלָה וְאֶתֵּן לָךְ, אֲמַר לֵיהּ הַב דּוּכְסוּתָא דְגַבָּן, יְהַב לֵיהּ מַלְכָּא, כַּד נְסַב דוּכְסוּתָא נְחַת מִינָהּ, הֲווֹ אִילֵין דְּחַכְּמִין לֵיהּ אָמְרִין הוּא הוּא, וּמִנְּהוֹן אָמְרִין לֵית הוּא הוּא. אֲמַר לוֹן חַד כְּדוּן הוּא עָבַר בְּשׁוּקָא, אִין הוּא מִסְתַּכֵּל לְהַהוּא מִסְטוֹבִיתָא דַּהֲוָה נָהֵיג יָתֵיב וּמְחַיֵּיט עֲלָהּ הוּא הוּא, וְאִין לָא לֵית הוּא. עֲבַר בְּשׁוּקָא וְשָׁרֵי מִסְתַּכֵּל לְהַהוּא מִסְטוֹבִיתָא דַּהֲוָה נָהֵיג יָתֵיב וּמְחַיֵּיט עֲלָהּ, וְחַכְּמוּנֵיהּ דְּהוּא הוּא. אֲמַר לוֹן אַתּוּן תְּמֵהִין עָלַי וַאֲנָא תָּמַהּ עָלַי יוֹתֵר מִנְכוֹן, וְקָרוֹן עֲלֵיהּ: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי וגו׳. עַמִּי נָדִיב, עִמִּי הֲוָה מְהַלֵּךְ נָדִיב חֵי הָעוֹלָמִים.
    לא ידעתי נפשי שמתני – יעקב שהלך לחרן. שנאמר וישא יעקב רגליו (בראשית כ״ט:א׳). א״ר יהודה בן בבא מנין אתה אומר שהראה לו הקב״ה מלכיות שהן עתידות לשעבד את בניו. שנאמר וירא והנה באר בשדה (שם שם ב׳). זו כנסת ישראל. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה (שם). זו מלכות בבל מדי ויון. ונאספו שמה כל העדרים (שם שם ג׳). זו מלכות הרשעה שהיתה מכתבת טרוניא בכל לשון.
    ד״א לא ידעתי נפשי שמתני – אלו ישראל שהיו במצרים שהיו מצפים לגאולה. וכשגאלם המקום הושיבם בענני הכבוד. אמרו ישראל הרי אנו יושבים עם המלך ברכב שלו. לכך נאמר מרכבות עמי נדיב.
    ד״א לא ידעתי נפשי שמתני – אלו ישראל בימי ברק ודבורה שבאה גאולה על ידיהן.
    ד״א עמי נדיב – זה היום שהתנדבו ישראל למשכן ואף לעתיד לבא אוהבם נדבה.
    לא מא עלמת, בל נפסי געלתני מראכב, לשעבי אלנביל.
    לא, אינני יודעת, אלא הנפש שלי עשתה אותי מרכבות לעמי הנכבד.
    לא ידעתי – לא, לא הבחנתי כלום כי אם נפשי שמתני מרכבות לעמי הנדיב.
    לא ידעתי – כנסת ישראל מתאוננת: לא ידעתי להיזהר מן החטא שאעמוד בגדולתי ובכבודי, ונכשלתי בשנאת חנם ומחלוקת שגבר במלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס, עד שהביא אחד מהם את מלך רומי וקיבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד. ומאז, נפשי שמתני להיות מִרְכֶבת להרכיב עלי נדיבות שאר אומות.
    עמי נדיב – כמו עם נדיב, יו״ד יתירהא כיו״ד שכני לבדדב (מיכה ז׳:י״ד), גנובתי יום (בראשית ל״א:ל״ט), רבתי עם (איכה א׳:א׳).
    נפשי שמתני – אני בעצמי מניתים עלי, כעיניין שנאמר: ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיהו י״ג:כ״א).
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״יתירא״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 142: ״סנה (דברים ל״ג:ט״ז)״.
    I did not know – The congregation of Yisroel laments, "I did not know how to be aware of sin, that I should retain my glory and my greatness, and I erred over groundless hatred and controversy, which intensified during the reign of the Chashmonai kings, Horkenus and Aristoblus,⁠1 until one of them brought in the Roman Empire and received the kingship from its hand and became its vassal. Since then, "my soul set me" to be "like chariots,⁠" to let the nobility of other nations ride upon me.
    A noble people – עַמִּי נָדִיב means] the same as עַם נָדִיב⁠[=a noble people]. The yud is superfluous like the yud of, "the One Who took up His abode שֹׁכֵן=שֹׁכְנִי in the thornbush,⁠"2 [and as in,] "stolen גְּנֻבַת=גְּנֻבְתִי by day,⁠"3 [and as in,] "populous רַבַּת=רַבָּתִי.⁠"4
    My soul set me – I myself appointed them over me, as the matter is stated, "and you accustomed them to be officers in charge over you.⁠"5
    1. They were brothers who battled one another for the throne.
    2. Devarim 33:16.
    3. Bereshit 31:39.
    4. Eikhah 1:1.
    5. Yirmeyahu 13:21.
    לא ידעתי נפשי שמתתני – מלמד שאין בריה מרגיש בשעה שהקב״ה מבקש לגאול את ישראל שנאמר פתאום יבא אל היכלו. ואו׳ בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. זה מלך המשיח.
    נפשי שמתני – תפלתי שמתני.
    מרכבות עמי נדיב – להיות עולה לירושלם במרכבות כענין שנאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים כמנחה לי״י. עמי נדיב כענין שנאמר נדיבי עמים נאספי עם אלהי אברהם. אברהם אבינו נקרא נדיב שנאמר מה יפו פעמים בנעלים בת נדיב. וישראל נקראו נדיבים על שמם שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם לכך נקראו כאן עמי נדיב ואמ׳ ארפא משובותם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 11]

    ענתה: לא ידעתי אנה הייתה באי זה גן, לכן נפשי שמתני במרכבות עם נדיב לבקשך.
    She answers, Not knowing in what garden thou might be, my soul put me in chariots of a noble people to seek thee.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

    עמי נדיב – שתי מלות.
    ויש אומרים: כי יו״ד עמי נוסף, כמו בני אתונו (בראשית מ״ט:י״א). ויתכן שלא יהיה היו״ד במלת בני (בראשית מ״ט:י״א) נוסף.
    וטעם לא ידעתי – אמרה: תמיהה אני שלא הרגשתי ולא ידעתי שהייתי הולכת במרוצה אליך כמו מרכבות עמי נדיב – הגדול שיש בעמי.
    אמרה כנסת ישראל: לא ידעתי – והעניין, לא הרגשתי עד ששמתני נפשי.⁠א והעניין שאני הרעותי לנפשי עד ששבתי להיות מרכבת לאחרים, הפך: ואתה על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט), והרכבתיך על במותי ארץ (ישעיהו נ״ח:י״ד). והטעם: שנאת חנם שהיתה בבית שיני עד שהולידה הגלות לישראל.
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 הושמט ע״י הדומות: ״והעניין לא הרגשתי עד ששמתני נפשי״.
    לא ידעתי – היא מדברת: זה אני, לא ידעתי – שדודי ירד לגנו [ל]⁠לכת שם, והייתי אז בגן,⁠א ושמתני נפשי מרכבות עמי נדיב – שם אומן שהיה עושה מרכבות: עמי נדיב.
    וזה הוא שאומרת: נפשי שמתני – כלומר: נטה דעתי לרכב שם על מרכבות עמי נדיב – שלא ידעתי דודי שהוא בגן, ונסעתי משם.
    א. בכ״י מופיעה כאן מלת ״עדן״ עם סימני מחיקה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    ידעתי. אם הגיע עיקר הגאולה.
    לא ידעתי. לא יכולתי להבין, כי עדיין לא נתכפר כל עוונם של ישראל. נפשי שמתני לחזור אחר מרכבות עמי נדיב – זכות של אבות. ובהגיע עיקר הגאולה, מתכפר כל חטאתם בזכות אבותם עם טורח הגליות. אשוב אליהם ויגמרו בניין בית שיני.
    לא ידעתי. לא יכולתי להכיר אם עדיין צמחו, ולא הגיע עת דודים, עד לבסוף, שיאמר ״נראה אם פרחה הגפן״ (שיר השירים ז׳:י״ג), ואז התחיל עת דודים, כמו שמפורש והולך ״הדודאים נתנו ריח״ (שיר השירים ז׳:י״ד).
    נפשי שמתני מרכבות עמינדיב.⁠א כדכתיב ״ורם הוליד את עמינדיב״ב (רות ד׳:י״ט). נפשי הזקיקתניג ללכת אצל גבורי המלך שלמה, שהוא ממשפחת עמי נדיב, כדכתיב ״ורם הוליד את עמינדיב״ד עד ״וישי הוליד את דוד״ (רות ד׳:י״ט-כ״ב). ועל האבות היו נקראים הבנים, ושם אלך לנהוג גבורתי עמהם, עד שיגיע פריחת הגפן, אז ״אתן את דודי לך״ (שיר השירים ז׳:י״ג).
    א. בנוסחנו: עמי נדיב, כשתי מילים נפרדות, וכפי שמופיע בהמשך הפירוש. בכל מקרה, לפי פרשננו מדובר בשם הפרטי ״עמינדב״, מאבותיו של שלמה (רות ד׳:י״ט), וכפי שמתרגמים השבעים והוולגטה כאן. בכתב היד מופיע השם ״עמינדיב״ כמלה אחת, וכן מביא קניקוט עדי-נוסח רבים לגירסה זו, ועוד כמה עם ״עמינדב״. ראו להלן הע׳ 4.
    ב. בנוסחנו: עמינדב, וכן הוא בטקסט המקראי בכתב היד שם ובפירוש פסאודו-רש״י לרות ד׳:כ׳. הנוסח של פרשננו כאן קיים בכתבי יד אחדים בימי הביניים – ראו תנ״ך קניקוט על אתר, ולעיל הע׳ 3.
    ג. בכתב היד: הזקיקקתני.
    ד. ראו לעיל הערה 4.
    לא ידעתי נפשי שמתני – כשלא מצאתיך שם, לא ידעתי אנה אמצאך ואנה אבקשך. אך נפשי שמתני – נפשי ורצוני השיאני לצאת אל מרכבות עמי נדיב – הן מרכבות המלך ועמו וחיילותיו, שהולכים בנדבתם וברצונם עם המלך ללחום מלחמותיו. כמו: עמך נדבות ביום חילך (תהלים ק״י:ג׳) – שפירושו: עמך מתנדבים ברצונם ובלא הכרחה וכפייהא ללכת עמך ביום שתצטרך לאסוף חילך כשתלך למלחמה.
    שמתני – לשון הסתה, כמו: על פי אבשלום היתה שומה (שמואל ב י״ג:ל״ב) – פי׳ הסתה.
    עמי נדיב – יו״ד יתירה, כמו: גנובתי יום (בראשית ל״א:ל״ט).
    עניין אחר: לא ידעתי נפשי שמתני – מאחר שלא מצאתיך שם אתה דודי, שאתה נפשי ולבי, אתה גרמת לי שהייתי שוממה דוממת ושוממת, כמו: ואשתומם על המראה (דניאל ח׳:כ״ז), ואשב שם שבעת ימים משמים (יחזקאל ג׳:ט״ו).
    א. בכ״י: וכפירה.
    לפיכך אמר לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב כלומר כל מי שדן בעניין זה איננו יודע עליו דבר ולא יתגלה לו הסוד, שכן האל לא יגלה זאת לאף אחד עד שיגיע זמנו, ואז כשיגיע הזמן והאומה תשלוט וכוחה וכבודה יתגלו, אז יתברר אורך הזמן [של הגלות] ויוודע הפירוש הנסתר של הפסוקים לאמיתו. זאת בדומה למה שקרה לאורך התקופה של שעבוד מצרים, ש⁠[האל] הודיע עליה לאברהם ״ארבע מאות שנה״ (בראשית טו:יג), אך לא הודיע לו בדיוק מתי תתחיל התקופה, [והדבר נודע] רק בזמן הגאולה. על עניין זה נאמר לדניאל ״כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים... והמשכילים יבינו״ (דניאל יב:ט-י). ״נפשי שמתני״ אני הבאתי את הכאב הזה על עצמי בגלל מעשי הרעים שהוזכרו קודם, ולמה זה אחפש [את הסיבה] מחוץ לי? אתקן את עצמי וזה יגרום להצלתי, כפי שהשחתתי את נפשי ודבר זה גרם לאובדני.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    לא ידעתי נפשי שמתני – המשיך דבריו ואמר לא ידעתי, ר״ל ובראותי לא ידעתי, לא הכרתי ולא ראיתי בהם זכיות. נפשי שמתני, ר״ל חשבתי בקרבי שאין בהם זכיות, בעבור גאותם [שהם]⁠1 כמו מרכבות עמי נדיב. ר״ל כסוסי אנשים נדיבים, שמאכילים לסוסיהם לשובע. ובעבור השובע [והתענוגים]⁠2, מרקדים ואינם נכנעים לרצון בעליהם, כאמרו3 וישמן ישורון ויבעט:
    1. בכ״י: שם.
    2. בכ״י: והתענוגהם.
    3. דברים ל״ב ט״ו.
    וזהו שאמרה לא ידעתי נפשי עד שהייתי כבושה תחתם שהיה ראוי שיהיו הם תחתי. ואחרי הודאתה היתה תשובת דודה אליה.
    ועל חסרון הכרתה וידיעתה מלפנים אמרה לא ידעתי נפשי שמתני – אמרה כי מצד שלא ידעה שמה לה נפשה מרכבות עמים רבים אשר נתנו למרכב לה כמו שאמר (דברים ל״ג) ואתה על במותימו תדרוך.
    [תשובת עדת ה׳, בה היא מתוודה שגרמה לסילוק השכינה בכך שלא שבה מבבל בבית שני]:
    לא ידעתי נפשי. משיבה עדת ה׳: הנה ׳לא ידעתי׳ מה היתה אז ׳נפשי׳ – דעתי ורצוני1, שמתני מרכבות עמי נדיב, שבחרתי לשבת בגולה תחת יד פרס ומדי2, גם שהם בלי ספק ׳עם נדיב׳3, כאמרו (ישעיה יג יז) ׳אשר כסף לא יחשובו׳4, אחרי אשר נקראתי מהנביאים לבוא אל המלך הקדוש5 בארצו למען תשרה שכינתו בתוכנו ויוליכנו קוממיות6:
    1. כי הנפש הוא הרצון, כמו בבראשית (כג ח) ׳אם יש את נפשכם׳, ופירש רבינו ברצונכם.
    2. עדת ישראל מתוודה שלא נהגה כראוי כאשר לא הסכימה לעלות מבבל בימי עזרא, ומתלוננת שאינה יודעת למה לא רצתה וחפצה בכך, ומפרש ׳לא ידעתי נפשי׳, איני יודע למה כך היה אז רצוני, ׳שמתני׳ – ששמתי את עצמי כמרכבה לעם נדיב, שנשארו תחת עול שלטונם של מדי ופרס ולא עליתי לארץ ישראל. וכעי״ז פירש רש״י ׳אני בעצמי מניתים עלי׳. ואבע״ז פירש: ׳אמרה כנסת ישראל, לא ידעתי, והענין לא הרגשתי, עד ששמתני נפשי, והענין שאני הרעותי לנפשי עד שחזרתי להיות מרכבת לאחרים, היפך ואתה על במותימו תדרוך, והרכבתיך על במתי ארץ׳.
    3. יו״ד של ׳עמי׳ הוא יו״ד יתירה (רש״י, אבע״ז).
    4. שם נאמר בנבואה שבבל תיפול ביד מדי שאינם מחשיבים כלל כסף, ומכאן שהם עם נדיב. אך שאר המפרשים פירשו שבא הכתוב להגדיל את תיאור הנקמה שיעשו בבבל, שלא יחפצו בכספם, אלא להינקם בהם על שהשתעבדו בהם, ולפירוש זה אין מזה מקור שמדי היו ׳עם נדיב׳.
    5. ע״פ לשה״כ באסתר (ד יא).
    6. ע״פ לשה״כ בויקרא (כו יג) בברכות שיתקיימו לעתיד לבוא, ׳והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם וגו׳ ואולך אתכם קוממיות׳, וגם בבית שני אילו היו ישראל כולם עולים היתה אז הגאולה השלימה, אלא שלא עלו רוב המיוחסים, ולא היתה יכולה להיות השראת השכינה על הפסולים שבארץ ישראל, וזה גרם שלא התקיים בית שני לעולם, וכפי שהתבאר באריכות בס״ד ע״פ משנתו של רבינו במקומות רבים, במאמר ׳אורות הגאולה השלימה בבית שני׳ שבסוף פירוש זכריה. וכן כתב רבי צדוק הכהן במחשבות חרוץ (אות ח): ׳וראוים היו ישראל לנס בימי עזרא כבימי יהושע (ברכות ד.), והיתה אז הגאולה שלימה ויהושע בן יהוצדק כהן גדול היה זוכה לכתר כהונה בפועל לעולמי עד, אלא שגרם החטא דנשיאת נשים נכריות וכו׳, ועל כן נסתלקה הנבואה אז ולא שרתה שכינה בבית שני דדבר זה גורם סילוק שכינה, וכמו שאמרו (קידושין ע:) דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל ועיקר היחוס שלא יתערבו, וזהו היה כל עסק עזרא שהפריש נשים נכריות ועל ידי זה זכה לחבר ספר יוחסין הוא ספר דברי הימים (ב״ב טו.) ועשה בבל כסולת נקיה (קידושין סט:), וכן אליהו יבוא ליחס בני ישראל׳.
    עמי נדיב. בס״א כ״י מסור עליו חדא מלה אבל בכמה ספרים תרתין מלין וכ״כ אבן עזרא וכן נראה מפירוש רש״י וגם במקרא גדולה נמסר עליו לית ותרתין כתיב.
    שמתני – מלשון שימה ועשיה.
    עמי – היו״ד יתירה כמו שוכני סנה (דברים ל״ג:ט״ז) ורבים כמוהו.
    נדיב – ענין שררה כי דרך השר לנדב ולתת מתן.
    לא ידעתי – חזרה החשוקה להתאונן ולומר הנה אז לא שמתי לבי לדעת ולהזהר בכבוד החשוק לפתוח לו הדלת מיד, והנה נפשי עשתה לי להיות מרכבות להטעין עלי נדיבי עם, רוצה לומר להיות משועבדת ונכנעת אליהם כדרך היושבת בדודה וגלמודה והנמשל הוא לומר שכנסת ישראל תתאונן לומר לא שמתי לבי מאז לצאת מבבל כולנו יחד כאשר צוה ה׳, ונפשי עשתה לעצמה להיות משועבדת בגולה.
    משל:
    אמנם חוזרת מדבריה, אומרת לא ידעתי – אני בעצמי איני יודע למה יצאתי. רק נפשי, ר״ל דודי הרועה שהוא נפשי וחיי רוחי, הוא שם אותי מרכבות עמי נדיב, הוא המניע אותי כמרכבה רצה וחשה אל עמי נדיב, אל בני עמי הנדיבים, שלא אהיה עוד כלואה בחדרי שלמה, רק אצא וארכב אל בני עמי.
    מליצה:
    לא ידעתי – באמצע חשבונותיה שמחשבת על פעולות גויתה ומעשהו בזה העולם. ופוקדת על כל מעשיו שעשה בעודו חי. הגיע לה זמן הגויעה שתאסוף רגליה על המטה. ותצא ללכת בדרך עולם, מפסקת מלחשוב בעניני החיים האלה. אומרת לא ידעתי עוד דבר. כי נפשי ר״ל ה׳ שהוא נפשי ורוחי. היא שמתני מרכבות עמי נדיב, ר״ל שם אותי כמרכבה וצוני לרכוב ברכב אש וסוסי אש לעלות בסערה השמים אל עמי נדיב. (מלשון אני נאסף אל עמי). שארכב חיש קל אל הצדיקים אשר בעולם הנשמות.
    עמי נדיב – כמו עם נדיב והיו״ד נוספת לתפארת, לא ידעתי בעצמי מה אני עושה.
    נפשי – חשקי שם אותי בלתי נותנת לב על מעשיה כמרכבות עם נדיב השוטפות במלחמה ולא תדאגנה מה יהיה משטפן; וכן אני בלכתי לבקש לא דאגתי על צניעותי ההולכת לה.
    לא ידעתי נפשי – בצאת ישראל ממצרים הכתוב מדבר, אתמול מלוכלכין בטיט ולבנים ומאוסים ובזויים בעיני המצרים והיום נעשו בני חורין וסגנים על כל העולם, וקראו על עצמן לא ידעתי נפשי שמתני.⁠1 (מ״ר)
    לא ידעתי נפשי – דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, ביוסף הצדיק הכתוב מדבר, אתמול ענו בכבל רנלו ברזל באה נפשו (תהלים ק״ה) והיום ויוסף הוא השליט על הארץ וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני.⁠2 (שם)
    לא ידעתי נפשי – דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בדוד המלך הכתוב מדבר, אתמול דדה בורח מפני שאול והיום (שמואל ב ח׳) וימלוך דוד על כל ישראל וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני.⁠3 (שם)
    לא ידעתי נפשי – דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, במרדכי הכתוב מדבר, אתמול וילבש שק ואפר והיום ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו׳, וקרא על נפשו לא ידעתי נפשי שמתני.⁠4 (שם)
    לא ידעתי נפשי – דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בכנסת ישראל הכתוב מדבר, אומרת כנס״י לאוה״ע, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי (מיכה ז׳) שבשעה שהייתי יושבת בחושך הקב״ה הוציאני לאור, שנאמר (שם) כי אשב בחושך ה׳ אור לי, וקראה על עצמה לא ידעתי נפשי שמתני.⁠5 (שם)
    מרכבות עמי נדיב – [אל תקרא עַמי אלא עִמי, אמרה כנס״י] עמי מהלך נדיב חי העולמים.⁠6 (שם)
    1. באור הלשון לא ידעתי נפשי שמתני הוא כאומר לא ידעתי במה זכיתי לכך, ואיירי לפי״ז בענותן של ישראל שלא חשבו גאולתן בזכות עצמן אלא בחסדי ה׳ ורחמיו, וכן צריך לפרש הכונה באגדות הבאות ביוסף ודוד ומרדכי.
    2. כמש״כ באות הקודם.
    3. כמשכ״ל אות נ״ז.
    4. כמש״כ לעיל אות נ״ז.
    5. ר״ל אע״פ שלא אדע יום גאולתי בכ״ז בטח לבי בה׳ כי יקימני. ובא בפסוק זה לשון עבר במקום עתיד, ויש כאלה בלשונות המקרא.
    6. דריש נוטריקון – עמי הקב״ה שהוא נדיב העולמים, ויתכן דדריש כן משום דהיו״ד מן עמי הוא מיותר, דלפי הפשט הוי הפירוש עם נדיב, אך המפרשים כתבו שכן היא מדרך הכתובים וכמו גנובתי יום, שכני סנה, רבתי עם, בני אתונו, אך המדרש ניחא ליה לדרוש באופן שנתפרש המלה עמי במלואה עם היו״ד.
    וחזרה החשוקה להתאונן ולומר הנה אז לא שמתי לב1 וְלֹא יָדַעְתִּי להזהר בכבוד החשוק לפתוח לו את הדלת מיד2, והנה נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי – שמה אותי3 מַרְכְּבוֹת – להיות מרכבות, להטעין עלי4 עַמִּי5 נָדִיב – נדיבי עם6, להיות משועבדת ונכנעת אליהם כדרך היושבת בודדה וגלמודה7:
    1. מצודת דוד.
    2. שם.
    3. מצודת ציון.
    4. מצודת דוד.
    5. הכוונה ״עם״, היו״ד יתירה כמו ״שוכני סנה״) דברים לג, טז), מצודת ציון.
    6. ובנמשל הם הנדיבים מעמי הגויים, שעל כי ישראל לא הלכו בדרך ה׳ הם הצטרכו לאחר חורבן הבית לחסדי הגויים, וכאילו שבחרו ישראל לשבת בגולה תחת יד פרס ומדי, ספורנו. ובמדרש אל תקרא עַמי אלא עִמי, אמרה כנס״י עִמי מהלך נדיב חי העולמים, מדרש רבה.
    7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל מתאוננת לומר לא שמתי ליבי מאז לצאת מבבל כולנו יחד כאשר צוה ה׳, ונפשי עשתה לעצמה להיות משועבדת בגולה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל מתאוננת, לא ידעתי להיזהר מן החטא שאעמוד בגדולתי ובכבודי, ונכשלתי בשנאת חינם ומחלוקת שגברו במלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס, עד שהביא אחד מהם את מלך רומי וקיבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד, ומאז נפשי שמתני להיות מִרְכֶבת להרכיב עלי נדיבות שאר אומות. ובמדרש, תני ר׳ חייא משל לבת מלכים שהיתה מלקטת בשלפים, נמצא המלך עובר והכיר שהיא בתו, שלח אוהבו נטלה והושיבה עמו בקרונין, והיו חברותיה תמהות עליה ואומרות, אתמול הייתה מלקטת בשלפים והיום יושבת בקרונין עם המלך, אמרה להם כשם שאתם תמהות עלי כך אני תמהה על עצמי, וקראת על עצמה לא ידעתי נפשי שמתני, כך כשהיו ישראל במצרים משועבדים בטיט ולבנים והיו מאוסים ובזויים בעיני המצריים, וכשנעשו בני חורין ונגאלו ונעשו סגנים על כל באי עולם, והיו אומות העולם תמהות ואומרות אתמול הייתם עובדים בטיט ולבנים והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם, והיו ישראל אומרים להם כשם שאתם תמהים עלינו כך אנו תמהים על עצמנו, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    שיר השירים ו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, עולם המקרא שיר השירים ו, תרגום כתובים שיר השירים ו, שיר השירים רבה שיר השירים ו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש זוטא שיר השירים ו, ילקוט שמעוני שיר השירים ו, רס"ג תפסיר ערבית שיר השירים ו, רס"ג תפסיר תרגום לעברית שיר השירים ו, הערות הרב קאפח על תפסיר רס"ג שיר השירים ו, רס"ג פירוש שיר השירים ו – מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה (כל הזכויות שמורות), רש"י שיר השירים ו, לקח טוב שיר השירים ו, מיוחס לרשב"ם שיר השירים ו, אבן עזרא א׳ מלים שיר השירים ו, אבן עזרא א׳ פשט שיר השירים ו, אבן עזרא א׳ מדרש שיר השירים ו, אבן עזרא ב׳ מלים שיר השירים ו, אבן עזרא ב׳ פשט שיר השירים ו, אבן עזרא ב׳ מדרש שיר השירים ו, מיוחס לר"י קרא שיר השירים ו, פסאודו-רש"י שיר השירים ו – מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר), פסאודו-רש"י פירוש הפשט שיר השירים ו – מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר), פירוש מחכמי צרפת שיר השירים ו, ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעברית שיר השירים ו, רלב"ג שיר השירים ו, ר׳ יוסף אבן שושן שיר השירים ו, עקדת יצחק שיר השירים ו, עקדת יצחק משל שיר השירים ו, ר"ע ספורנו שיר השירים ו – מהדורת הרב משה קרביץ, מגילות שיר השירים – רות עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ה), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי שיר השירים ו, מצודת ציון שיר השירים ו, מצודת דוד שיר השירים ו, מלבי"ם שיר השירים ו, הואיל משה שיר השירים ו, תורה תמימה שיר השירים ו, מקראות שלובות שיר השירים ו – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

    Shir HaShirim 6, Olam HaMikra Shir HaShirim 6, Targum Ketuvim Shir HaShirim 6, Shir HaShirim Rabbah Sectioned Shir HaShirim 6, Midrash Zuta Shir HaShirim Shir HaShirim 6, Yalkut Shimoni Shir HaShirim 6, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Shir HaShirim 6, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Shir HaShirim 6, Rav Kapach Notes on Tafsir Rasag Shir HaShirim 6, R. Saadia Gaon Commentary Shir HaShirim 6, Rashi Shir HaShirim 6 – The Metsudah Five Megillot (Lakewood, NJ, 2001) (CC BY 3.0), Lekach Tov Shir HaShirim 6, Attributed to Rashbam Shir HaShirim 6 – Translated and annotated by Rabbi Yaakov Thompson (all rights reserved), Ibn Ezra First Commentary Lexical Shir HaShirim 6, Ibn Ezra First Commentary Peshat Shir HaShirim 6, Ibn Ezra First Commentary Midrash Shir HaShirim 6, Ibn Ezra Second Commentary Lexical Shir HaShirim 6, Ibn Ezra Second Commentary Peshat Shir HaShirim 6, Ibn Ezra Second Commentary Midrash Shir HaShirim 6, Attributed to R. Yosef Kara Shir HaShirim 6, Pseudo-Rashi Shir HaShirim 6, Pseudo-Rashi Peshat Commentary Shir HaShirim 6, Anonymous Northern French Commentary Shir HaShirim 6, R. Tanchum HaYerushalmi Hebrew Translation Shir HaShirim 6, Ralbag Shir HaShirim 6, R. Yosef ibn Shushan Shir HaShirim 6, Akeidat Yitzchak Shir HaShirim 6, Akeidat Yitzchak Mashal Shir HaShirim 6, Sforno Shir HaShirim 6, Minchat Shai Shir HaShirim 6, Metzudat Zion Shir HaShirim 6, Metzudat David Shir HaShirim 6, Malbim Shir HaShirim 6, Hoil Moshe Shir HaShirim 6, Torah Temimah Shir HaShirim 6, Mikraot Sheluvot Shir HaShirim 6

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×